חיי נצח

ניק קייב לא נותן לשום דבר לקבור אותו. עם אלבום חדש, שלפספס אותו יהיה פשע נגד האנושות, הוא חוזר לטקסטים הפרועים ולמוזיקה המפוצצת

גיא חג'ג'פורסם: 05.03.08 , 09:30

לזארוס, הלא הוא אלעזר, היה ידידו של ישוע שמת וקם לתחייה בזכות אמונתו, ובכן, בישוע. על פי האמונה הנוצרית מעשים אלוהיים כמו השבת אלעזר לחיים אינם מושפעים מפגעי הזמן והאדם ולכן תחייתו של אלעזר העניקה לו חיי נצח. באלבום החדש של ניק קייב, Dig Lazarus Dig!!!, לזארוס עדיין מתהלך בינינו כיום, מתגלגל בביבים העמוקים של סן פרנסיסקו, ניו יורק ולוס אנג'לס, סלבריטי שהופך לנרקומן עזוב ומוצא את מותו בבית המשוגעים. אבל לזארוס, שכאן הפך כבר ל"לארי", עומד לחפור לעצמו דרך החוצה מהקבר ולהמשיך להתגלגל.

וכמו אבן מתגלגלת, גם קייב לא נותן לשום דבר לקבור אותו. Hell no. בגיל 50 הוא קם ומתעלה מעל נפילות בקריירה, מעל התמכרויות העבר, מעל פגעי הזמן שבגילו אמורים להושיב אותו בשקט לצד רוקרים מרוככים ומוציא אלבום גדול שמצטרף בקלות למורשת העשירה והנפלאה שישאיר אחריו ביום בו ימות, אם לא ימצא דרך לחפור את דרכו גם משם. המורשת שתעניק גם לו, כמו לאלעזר, חיי נצח.

קייב. מרשה לעצמו להשתולל

מאז אמצע שנות התשעים הוריד פייטן הפאנק מאוסטרליה הילוך. יש שטענו כי התרכך ויש שטענו כי הזדכך, כך או כך בעשור האחרון הוא זנח את הרוק והטינופת לטובת פסנתרים, אהבה זהירה והשלמה חלקית עם בוראו. היצירה שלו נעשתה עגולה ונעימה ומקבלת יותר, גם כשמסריו היו חדים.

למרבה השמחה, האלבום החדש מאשר את חשדותיי שגם לניק עצמו קצת נשבר מזה. בשנה שעברה, יחד עם חלק מחברי הזרעים הרעים, נולד פרויקט Grindermen שהניב אלבום רוקנ'רול גאראז'י מטונף ופרוע שהזכיר לכולם שעם מיקרופון וגיטרה ביד האוסטרלי המיושב הזה מסוכן יותר מקנגורו עם כפפות איגרוף. עכשיו הוא מכניס את הסנוקרת שוברת השיניים שלו, והיא כל כך טובה שמבעד לדם הניגר אני יכול רק לבקש בהתלהבות עוד, עוד!

פצצות חכמות

ואני מקבל עוד, והרבה. האלבום הזה רצוף 11 מהשירים הכי טובים שהגיש לנו קייב בשמונה השנים האחרונות, באלבום אדיר שלפספס אותו יהיה פשע נגד האנושות. קייב מרשה לעצמו להשתולל ואין מהנה מזה.

הכתיבה שלו נהייתה פראית יותר, מאולפת פחות. זה מפחיד ומרתק. במשך שנים היה קייב בוחר את הרכיבים הנפיצים בפינצטה ובמומחיות ומרכיב במלאכת מחשבת פצצות שיריות חכמות ומדויקות. אבל משהו השתחרר שם לאחרונה, איזה שריר קפוץ נרפה בהדרגה. אפשר לזקוף זאת לזכות תקופת ה-Grindermen עם שירים פשטניים כמו "No Pussy Blues" אבל השחרור הראשוני התחיל עוד קודם, מיד אחרי אלבום המופת No More Shall We Part.

בהתחלה היה נדמה שהשפה שלו פשוט מתדלדלת, אבל עכשיו מתברר שקייב סיים תהליך היפתחות מסוים ויצא ממנו עם ביטחון מחודש. הטקסטים שלו פרועים, מפוזרים וישירים, בשפת רחוב פשוטה, כאילו הסיפור שעליו לספר דוחק בו בכוח מבפנים ואין לו זמן לדייק במילים, להתעכב על הנימים הקטנים של ההתרחשות, המקצב והסמנטיקה. הוא מבטא את זה בעצמו באחד השירים הכי טובים באלבום, "We Call Upon The Author" שם, רגע לפני מתקפת רעש נפלאה שנשמעת כמו מכונת גזיזה, הוא שואג "ארוך מדי, ארוך מדי! זוג מספריים יטפל בזה יופי".

עכשיו, במקום לקרוא את השורות של קייב לאט ולזהות את המשמעויות הרקומות בשוליהן, צריך להסתכל במאקרו: השיר עצמו, על המשמעויות הנלוות, האנלוגיות והמסר הכללי שלו נחשף רק כשמביטים בסיפור כולו ממרחק.

זרעים רעים באמת

בהתאם לטקסטים הפרועים גם הלהקה הפכה (או חזרה להיות) חופשית יותר. הפיצוץ הרוקנ'רולי והמטונף של גריינדרמן עורר את קייב מתרדמת הפסנתרים ששררה עליו. באלבומים שנמשכו מ-Murder Ballads ב-96' ועד Nocturama ב-2003 נדמה היה שקייב קשוח מדי עם הנגנים שלו, שתלטן מדי, מצר את צעדיהם כדי לזקק את הצליל המדויק שהוא מחפש.

עכשיו הזרעים הרעים חוזרים להישמע כמו להקה אמיתית ולא כמו להקת ליווי.

זו להקה בת 24 שנשמעת כמו להקה של בני 24: רעבה, יצירתית, סקרנית. תענוג לאוזניים. העיבודים משוחררים ושיתופיים, יש מקום להשתוללויות ולרעשים אקספרימנטליים שהולמים את רוח השירים של קייב.

ואין לכם מושג כמה זה עושה טוב לעור הפנים של המוזיקה, שנשמעת כאילו הוקלטה חי באולפן כשקייב שר וצועק ומשחק ומדקלם ורוקד ומקליט הכל בטייק אחד. חייבים להגביר את הווליום של האלבום הזה. כך השירים האלה יגרמו לכם לרקוד, לשאוג, לצחוק, לצעוק. לשעה אחת משאילים לנו ניק קייב והזרעים הרעים את יצירתם הגאה והטובה ביותר מזה שנים. כדאי לעשות עמה צדק, צריך להגביר כמה שיותר.