למה מופז בעד שלטי ענק באיילון?
שר התחבורה, שאול מופז, החליט לתמוך בהצעת פשרה שעשויה להחזיר את שלטי החוצות הענקיים לנתיבי איילון, למרות שעדיין לא הונחו על שולחנו מחקרים המוכיחים שאין בהם כל סכנה, ובניגוד לדעתו המוקדמת. שחר הזלקורן לא ממש מבין למה
מישהו יכול להסביר מה גורם לשר האמון על בטיחות בדרכים לעשות שינוי של 180 מעלות בדעותיו, ולקדם הצעת חוק, שעשויה לפגוע בבטיחות הנהגים? אם מישהו צריך הבהרה לעניין התמוה הזה, הוא מוזמן לחזור ליום שני בלילה, בו אישרה מליאת הכנסת - אחרי הצבעה עם רוב סוחף - את הצעת החוק של ח"כ יורם מרציאנו, לפיה יוכלו חברות הפרסום להציב מחדש שלטי חוצות לאורך נתיבי איילון. לכאורה, הליך דמוקרטי תקין וראוי מאין כמוהו.
אלא שלא ברור עד כמה שמו כולם לב לאמירה אחת חשובה של מרציאנו, באותו מעמד: "אני שמח שלפחות בסוגיית תאונות הדרכים, ישבו היום השר לביטחון פנים והממונה על המשטרה ועל אגף התנועה, מר אבי דיכטר, ומר שאול מופז - שהוא השר הממונה על הבטיחות בדרכים במדינת ישראל - וקיבלו החלטה שיש לקבל את הצעת הפשרה שאנחנו הגשנו כדי לקדם את הצעת החוק". במילים פשוטות, מרציאנו הבהיר שקיבל את ברכת הדרך להצעתו השנויה במחלוקת, גם משר התחבורה.
ומה כל-כך מטריד בכך? הפער בין דבריו, ובין עמדת הממשלה הברורה, המוצהרת והחד-משמעית, שהתנגדה נחרצות להצעת החוק של מרציאנו. כדאי להזכיר: משרדי הממשלה התנגדו להצעת החוק בוועדת השרים לענייני חקיקה, והם התנגדו לה גם בדיונים השונים שנערכו בנושא בוועדת הכלכלה בכנסת. ופתאום, גם שר התחבורה, וגם השר לביטחון פנים, מוכנים לקבל את הצעת מרציאנו, לפיה יתאפשר לחברות הפרסום להחזיר שילוט לנתיבי איילון.
האם שלטי החוצות יחזרו לפני שייערך מחקר בדבר השפעתם על הבטיחות?
איפה אנשי המקצוע?
אין ספק כי מתוקף תפקידם, רשאים שרים לכפות על משרדיהם את דעתם. באופן טבעי, הם גם זכאים לשנות את דעתם כראות עיניהם. ובכל זאת, אי אפשר שלא לשים לב לעובדה שעמדת שר התחבורה עברה מהפך קיצוני, דווקא בתחום העוסק בחיים ומוות. שימו לב לדברים שאמר רק לפני חודשיים המדען הראשי של משרד התחבורה והבטיחות בדרכים, פרופסור יוסי פרשקר, במהלך דיון בנושא הצעת החוק של מרציאנו בוועדת הכלכלה: "אנחנו מחויבים להחלטת הממשלה לא לשנות את החוק הקיים. בנוסף לכך, מאחר שיש בנושא הזה חילוקי דעות מחקריים רבים, אנחנו מחויבים לבצע מחקר, ואנחנו נעשה מחקר רציני ומקיף שייקח שנה".כדי להבין בדיוק מה נאמר, מקשה על פרשקר יו"ר הוועדה, ח"כ גלעד ארדן: "האם כל עוד המחקר שלכם לא הסתיים, אין לכם המלצה מה לעשות כרגע במצב הקיים?". והתשובה: "אין לנו ידע נוסף, אנחנו לא יודעים, ואנחנו מחויבים למה שקיים". ארדן מתעקש: "זאת אומרת, כרגע אתם מאמצים את החלטת הממשלה להתנגד להצעת החוק?". פרשקר עונה בפשטות: "נכון".
ורק כדי לחדד את העניין עוד יותר, ראוי לציין שבמצב הקיים - גם אחרי אישור הצעת החוק של מרציאנו בקריאה ראשונה - אוסר החוק את הצבת שלטי החוצות בדרך שמוגדרת בין-עירונית, כפי שמוגדרים כיום נתיבי אילון.
דרוש מחקר, או לא?
אז למה שינה פתאום מופז את עמדתו והחליט לתמוך בהצעת הפשרה, שמנוגדת למעשה לדעת אנשי המקצוע במשרדו? איך יכול השר המופקד על הבטיחות בדרכים לתמוך בפועל בהצעת החוק של מרציאנו, בזמן שאנשי משרדו טוענים כי היא דורשת מחקר?
בלשכת מופז אומרים כי הוא כלל לא שינה את דעתו, אלא החליט לקבל הצעת פשרה. ומאחר שבהצעת הפשרה הוחלט כי לא יורחב הפרסום לאורך נתיבי איילון מעבר לשילוט שכבר היה בו, וכי ישנה הסכמה כי השלטים יוסרו אם יוכח שהם מסכנים את הבטיחות, רואים בכך בסביבת מופז משום שיפור לעומת המצב הקיים. ולכך הם מוסיפים כי מופז עדיין סבור כי יש לערוך מחקר בדבר ההשפעה הבטיחותית של השלטים.
והנה לכם הבעיה. אם מוסכם על השר שיש לבחון את השפעת השלטים על הבטיחות בדרכים, מדוע לא התנגד להצעת החוק, ועמד על כך שלפני החזרת השלטים יערכו אנשי המקצוע מחקר בנושא? האם לא ראוי היה להפעיל במקרה כזה את העיקרון הנקרא "זהירות מקדימה", הקובע כי אם יש סיכוי שמתקיים סיכון כלשהו, מן הראוי למנוע אותו - לפחות עד שיוכח אחרת?
ועוד נקודה למחשבה
במהלך הדברים שאמר מרציאנו בפני המליאה ביום שני האחרון, הוא סיפר לחברי הכנסת כי פנה אל חברות השילוט וביקש מהן שיפקידו בידיו מכתבים, המצהירים שאם יוכח שהשלטים אכן גורמים לתאונות דרכים - הן יסירו אותם. "כולם יחד הפקידו בידי מכתבים", אמר מרציאנו, "שאומרים שאם אכן בעוד שנה מחקרים יקבעו את זה, הן עצמן יורידו את שלטי החוצות".השאלה היא מה יקרה אם יוחזרו שלטי החוצות לאיילון, וייגרמו לתאונות דרכים לפני שיסתיים המחקר של משרד התחבורה - ואפילו לתאונת דרכים אחת. מה יגיד אז מרציאנו? ולמי מהמשפחות הנפגעות יועילו מכתבים שהופקדו בידיו האמונות של מר מרציאנו?
לפנייה לכתב/ת 
