מכירת חיסול

רצח מנהיג מדינה הוא אירוע טראומטי. האפקט מועצם עוד יותר כשהרצח מתבצע במרחב הציבורי לנגד עיניי התומכים והמעריצים. גרסא זו של חיסול המנהיג הפכה, כידוע, להתמחות אמריקנית. החל מרצח לינקולן באולם התיאטרון וכלה ברצח קנדי במהלך ביקורו בדאלאס. הקולנוע האמריקני ידע כבר מראשיתו איך לתרגם אירועים אלו לספקטקל קולנועי. ב-1915 הפך רצח לינקולן לשיאו של "הולדת אומה", יצירת המופת של ד.וו גריפית. מאז הקולנוע חזר והוכיח כי הוא מכשיר אידיאלי להעצמת המימד הטקסי של החיסול. הצופים בקולנוע מצטרפים להמון המצולם החוזה ברצח. ההקרנה החוזרת של הסרט מאפשרת לחוות את הטראומה שוב ושוב.

רצח קנדי הוסיף עוד אלמנט חשוב – המסתוריות של הנראה. אירוע הרצח מתרחש במרחב הציבורי, לנגד עיניי צופים רבים, הוא מתועד בכל טכנולוגיה מודרנית אפשרית – אך הוא נותר חידה שלא ניתן לפענח אותה עד תום. פרטים לא מתחברים, עדויות סותרות, כדורי קסם מבצעים מעשים הנוגדים את חוקי הפיזיקה. נוצר פתח לפרשנויות קונספירטיביות ולהתייחסות קולנועית המנסה לבטא או להיבנות על חוסר וודאות זה. "ג.פ.ק" של אוליבר סטון היה המימוש הבוטה והמרתק ביותר של מגמה זו.

גם ב"שמונה צדדים לאמת" נמצא נשיא אמריקני על הכוונת. הנשיא אשטון (ויליאם הארט) מגיע לוועידה בינלאומית בנושא הטרור בעיר ספרדית קטנה. לאחר שהושגה הסכמה היסטורית הנוגעת לשילוב הכוחות, הוא עומד לשאת נאום בכיכר מול תומכים ומפגינים. אירוע טרור המשלב בין התנקשות בנואם ושני פיצוצים יהפוך למוקד הטראומטי שסביבו חג הסרט.

שמונה צדדים לאמת. ההקרנה מאפשרת חוויה חוזרת של הטראומה

ייחודו המבני של "שמונה צדדים" הוא בפירוק האירוע לחמש נקודות מבט השייכות לחמש דמויות מרכזיות בעלילת הסרט. כל דמות או נקודת מבט מקבלת פרק נפרד בסרט, כך שההקדמה להתקפה, ההתקפה ומה שמתרחש לאחריה מוצגים שוב ושוב בדרכים שונות. כל פרק מסתיים כאשר הדמות שאותה אנו מלווים עומדת לפני גילוי או הכרה מזעזעת. העלילה חוזרת לאחור לנקודת הזמן לפני הרצח ואל הדרך בה חוותה דמות אחרת את האירועים לפניו ואחריו. במקום העצמה של מתח, האפקט הנוצר דומה יותר לתסכול של משגל נסוג.

הפרספקטיבה הראשונה היא של התיעוד הטלוויזיוני המוצג דרך עיני המפיקה רקס ברוקס (סיגורני ויבר) היושבת באולפן נייד בסמיכות לכיכר. השניה היא של תומס בארנס (דניס קוויד) אחד ממאבטחיו הותיקים של הנשיא שכבר עצר בגופו כדור של מתנקש וכעת חזר לעבודה לאחר תקופת שיקום. השלישית, היא של תייר אמריקני בשם הווארד לואיס (פורסט ויטיקר), המצליח לצלם פרטים שנסתרו מעיניי אחרים. הרביעית ממחישה את האופן בו חווה הנשיא אשטון את ההתקפה המכוונת נגדו. והפרספקטיבה האחרונה היא של אנריקה (אדווארדו נורייגה) שוטר בלבוש אזרחי שהסתבך עם ורוניקה (איילת זורר) פאם פאטאל שנוטלת חלק פעיל במתרחש.

אילת זורר. עושה עבודה סבירה למרות שלא מגלמת דמות מהמזרח התיכון

למרות רשימת השחקנים המכובדת, הדמויות הדלות אינן מאפשרות למי מהם להתבלט. זורר עושה עבודה סבירה במגבלות התפקיד המצומצם שניתן לה. למרבה האירוניה, למרות שהיא לא מגלמת דמות שמוצאה במזרח התיכון, היא עדיין ממשיכה את מסורת הליהוק של שחקנים ישראלים לתפקידי טרוריסטים.

שחרור אורגזמטי מופרך

בחלקו השישי והאחרון של הסרט מצטרפות שלוש פרספקטיבות נוספות של דמויות הנמצאות מצידו השני של המתרס (שאת זהותן לא אחשוף לטובת מי שיחליט להשחית את זמנו ולראות את הסרט). חלק זה ממשיך את כל חמשת הפרקים הקודמים מאותה נקודה שבה הופסקו, ומלכד את כל הקווים העלילתיים במקריות פלאית ומאולצת, ובשחרור אורגזמטי מופרך. יושג פיתרון, נקבל תמונה שלמה, ייגאלו הדמויות. מפליא שעל התסריט לא חתום פול האגיס ("התרסקות").

מבנה זה, המזכיר את "רשומון" של אקירה קורוסווה, עלול ליצור רושם מוטעה כאילו גם סרט זה מנסה לנסח אמירה על ההשלכות המוסריות העולות מחמקמקותה של האמת. אך המבנה המורכב ב"שמנה צדדים" הוא לא יותר מקושי מלאכותי, שכל תפקידו הוא לעכב את חשיפת האמת. אין כל כוונה לנסח אמירה על משמעות הפערים בתפיסה בין נקודות המבט השונות.

אין, למשל, ניסיון לחשוב על הפערים בין הדרך בה האמריקנים תופסים את עצמם לראייתם על ידי בני עמים אחרים. אין ניסיון לחשוב על הקושי בהבנת הסיטואציה וההשלכות של קושי זה על דרך הפעולה בה. במקום להשתמש במבנה המיוחד

 כדי להעלות ליצור סרט בעל אמירה ייחודית, המבנה משמש כאמצעי טכני לשדרוג חומרים בינוניים.

פיט טראביס, בימאי הסרט, הוא מעין גרסת סוג ב' לעבודתו של פול גרינגראס ("טיסה 93"). סרטו הראשון "אומהה" (2004) נעשה בעקבות "בלאדי סאנדיי" של גרינגראס ותחת חסותו כמפיק ותסריטאי. בדומה לעבודתו של גרינגראס בסדרת סרטי ג'ייסון בורן, גם טראביס מנסה לצלם סרט פעולה תוך שמירה על האינטנסיביות של צילום תיעודי. אך לא רק שגרינגראס ואנשי צוותו הקבועים מיומנים ומוכשרים יותר, התסריט השבלוני של "שמונה צדדים" לא היה מאפשר גם לבימאי מוכשר מטראביס להפיק מותחן מרתק באמת.