אובדן משפחתי-לאומי

רשת הקשר הפנימית עובדת במהירות. הציבור הציוני-דתי הוא גדול, ברוך השם, אבל עדיין משפחתי. ודאי הציבור התורני-ציוני, השולח את ילדיו לישיבה לצעירים: "הבן של מי פצוע? מה אתה אומר? ושמעת מי נרצח?".

השמות מוכרים. האבות ידועים בישיבות שבהן למדו או מלמדים. האמהות מאותה אולפנה, מאותה שנת שירות לאומי. הילדים כולם מאותה קבוצה חברתית תורנית, אבל יישובי המוצא של ההורים שלהם פרושים על פני הארץ כולה. מהערים הגדולות ומערי הפיתוח, מהתנחלויות ותיקות ומירושלים עצמה. בנים ונכדים של רבנים ידועים, קרובי משפחה של אישי ציבור. זו האליטה התורנית של ציבור ציוני דתי שבחר בדרך החינוך של מרכז הרב.

ערוצי הרדיו והטלוויזיה הארציים מסקרים בהרחבה גם את מסע ההלוויה. אלו טקסטים שכל ציוני-דתי מבין. גם אחדים מהכתבים הם כבר בני הציבור הזה. האבל על מותם של התלמידים הוא לא רק אבל משפחתי, אלא גם ציבורי. אולי גם

דמעות חרדה על אובדן דרך של מדינה.

זהו הציבור הכי טוב במדינה. לא צריך פיגוע שכזה כדי להבין זאת, אבל מסע הקטל בספריית "הישיבה המרכזית העולמית", מזכיר ומחדד זאת לכל מי ששכח. לא שחלילה אחרים אינם טובים ואכפתיים ותורמים פחות, אבל כשמדברים על ציבור שיש לו יכולת לנתב את בניו ובנותיו למען הכלל – אין עוד כציבור הזה.

מכאן, ומהישיבות הבנות של המקום הזה, יוצאים האידיאליסטים. לא משנה במה הם יעסקו, הדאגה לכלל ישראל היא מרכיב מרכזי באישיות של כל אחד מהפרטים הללו. הביטו על התמונות של הילדים ועל הוריהם, היכן הם גרים ולמה הם גרים דווקא שם. בשילה ובנווה דניאל, בעיר העתיקה בירושלים ובאפרת, באלקנה, באשדוד ובכוכב השחר. כולם חונכו לשאת את משא עמם על שכם. כולם שולחים את ילדיהם לפנימייה כדי שיתחנכו בתנאים לא קלים לבנות את עצמם ואת עמם. זה לא עניין מובן מאליו בימינו.

הביטו בתמונות, בהורים, במשפחות ובציבור הגדול הזה. אל תחשבו "דתיים", אל תסתפקו בלומר "בחורי ישיבה" או "מתנחלים". חישבו על האנרגיות ועל תחושת האחריות והכאב העצומים של ציבור גדול כל-כך שחרד לשלומה של המדינה. בגלל דרכו זו הוא זוכה לעתים קרובות גם במנת הגידופים המקובלת מיריביו המרים. אבל זהו הקהל היחידי שיש לנו היום במדינת ישראל שמרגיש חובה פרטית וציבורית לדאוג להמשכיות של התורה ושל המדינה.

התקווה שלצד הכאב

הצער קשה מנשוא למשפחות היקרות והאהובות. ומה הפסידו עם ישראל וארץ ישראל ומדינת ישראל מאובדנם של השמונה הללו? אחד מהם ודאי היה הופך לקצין קרבי בצבא, אולי אפילו בכיר. שניים-שלושה מהם היו הופכים לרבנים ולראשי ישיבות, אחד היה מקים יישוב, אחר היה פועל במסירות-נפש בקליטת עלייה, וחברו ללימוד היה מרכז גרעין תורני בעיירת-

ספר; אחד ודאי היה הופך למדען, אולי לרופא נחשב. כולם היו ודאי מקימים משפחות גדולות וטובות, כמו אלו שהם באו מהן. כולם ודאי היו נשארים בארץ, לבנות ולהיבנות.

זהו הציבור הכי משפחתי והכי לאומי והכי אחראי. הביקורת ידועה, והוויכוח הפוליטי איננו פשוט, ותרומתם של רבים אחרים אינה מוטלת בספק. אבל המשפחתיות הציונית-דתית בונה מדינה, והחינוך התורני-לאומי מוביל למחשבה על הכלל, גם לפני ההצלחה האישית. ועל כן האבל על מותם בידי האויב של שמונת הצעירים הללו איננו רק עניין פרטי ומשפחתי, אלא בעל משמעות לאומית. סיפורי הרקע של הנופלים הצעירים נותנים תמונה של רקמת חיים שלמה של ציונות מגשימה. מהעלייה, מההתיישבות, מהחינוך ומהתורה. על כן, בצד הכאב העמוק עולה גם תקווה גדולה.