זוהי שקיעתה
איך חפרה תעשיית המוזיקה את הקבר של עצמה: כרוניקה של פחחח, איזה פראיירים
תעשיית המוזיקה היא עסק גוסס. ב־2006 ירדו מכירות הדיסקים ב־3.5 אחוז, ואם לא יהיו הפתעות, ארבע חברות הענק - סוני־בי.אם.ג'י, אי.אם.איי, וורנר ויוניברסל - יסגרו את 2007 בירידה נוספת בהכנסות וברווחים זו השנה השביעית ברציפות.
רק לשם השוואה, תעשיית הקולנוע דווקא רושמת בשנים האחרונות עלייה ברווחים, אפילו שפחות אנשים הולכים לקולנוע. איך זה קורה? ובכן, החלק היחסי של צופי הקולנוע מכלל האוכלוסייה באמת הולך וקטן, אבל האוכלוסייה עצמה דווקא גדלה ומחירי הכרטיסים עולים. התוצאה: עלייה בהכנסות. וגם אם יש דאגה מירידה במכירת הכרטיסים, הרי שמכירות הדי.וי.די עושות עבודה יפה בתור כדור הרגעה. חברות התקליטים, מנגד, מגיעות לתוצאות שליליות למרות גידול האוכלוסייה. ובקשר לעליית מחירים - אל תצחיקו אותנו. גם ככה אנשים כבר לא קונים דיסקים אלא מורידים אותם, אז לבקש עליהם יותר כסף?
חברות התקליטים מאשימות בשפל הזה את כל העולם, ובעיקר אתכם - משתפי הקבצים חסרי המצפון - אבל האמת היא שהן יכולות לבוא בטענות רק לעצמן. כשהעולם עבר מתקליטים לדיסקים בסוף שנות ה־80, הן מיהרו לעשות בוכטות מלמכור לצרכנים מוזיקה שהם כבר קנו, ועל הדרך העלו את מחירי הדיסקים בלי שום פרופורציה לפער בין עלויות הייצור של דיסקים לעומת תקליטי הוויניל הישנים.
באותם ימים, כשהשוק רק התחיל להשתנות והצירוף MP3 בקושי נולד, היתה לחברות הזדמנות לראות את הנולד ולהתאים את עצמן למציאות החדשה. הן היו צריכות לפתח כבר אז את הכלים להתמודדות עם שוק מסוג חדש, שבו המוזיקה כבר לא כבולה למדיום פיזי כמו תקליט או דיסק, וקובצי מוזיקה דיגיטליים עוברים מיד ליד ללא פיקוח. במקום זה הן בחרו לא לעשות כלום.
אחר כך, כשהעסק כבר התחיל להכאיב להן בכיס, הגיעו חברות התקליטים להחלטה גאונית: להיכנס לפאניקה ולירות לכל הכיוונים כדי לעצור את הקידמה. במקום להבין שהן מוכרות מוזיקה, לא עיגולים מפלסטיק, הן בחרו להיצמד לדרך השיווק הישנה בכל הכוח. לכן הן סימנו את נאפסטר, שירות שיתוף הקבצים המאסיבי הראשון, ונלחמו בו עד שהביאו לסגירתו - מה שאכן עבד, אבל רק לזמן קצר. כי על חורבות נאפסטר קם דור חדש ומשוכלל יותר של תוכנות שיתוף קבצים כמו קאזה, אימיול וסולסיק, שכבר היו מבוססות על קוד פתוח ונטולות שרת מרכזי. בעברית קלה, לא היה את מי לתבוע.
בצר להן הלכו חברות התקליטים על קמפיין הפחדה. הן תבעו את המשתמשים וארגנו לעצמן כותרות כמו "חברת תקליטים תובעת ילדה בת 13" או "תעשיית המוזיקה נגד סבא מקנטאקי". הן גם ניסו לפתח שיטות שיגנו על דיסקים מפני העתקה בלתי חוקית, ועצבנו את הלקוחות ששילמו כסף טוב רק כדי לגלות שאי אפשר לשמוע את הדיסק על המחשב, או לצרוב עותק בשביל לשמוע באוטו.
כך, ביהירות ובעיוורון, הפכו חברות התקליטים את עצמן לאויבות הכי גדולות של הצרכנים. הן עשו זאת בלי שהצליחו להאט כהוא זה את קצב ירידת המכירות - ב־2007 ירדו מכירות הדיסקים בבריטניה ב־11 אחוז, ובארה"ב נרשם נתון דומה או לעצור את הפריחה בשיתוף הקבצים ובהורדת השירים הבלתי חוקית. עכשיו עומד עצם קיומן בספק גדול, וקשה להניח שאיזשהו חובב מוזיקה יבכה את מותן.
לפנייה לכתב/ת 
מכירת דיסקים - 7 שנים של ירידה ברווחים
צילום: ענק ברק
מומלצים
