כל לילה אני שופכת את הלב בפני הגב שלך
אתה נוחר. בבוקר תגיד לי שלא נחרת. אני שומעת. כל לילה אני מדברת אל הגב שלך ושומעת את הנשימות הכבדות שלך, שאחריהן באות הנחירות. בדרך זו הלב שלי מתרוקן ומתנקה מכל המועקה של היום, ורק אז אני מצליחה להירדם
אתה נוחר. בבוקר תגיד לי שלא נחרת. אני שומעת. כל לילה אני מדברת אל הגב שלך ושומעת את הנשימות הכבדות שלך שאחריהן באות הנחירות. כל לילה אני שופכת בפניך את הלב שלי כשלבך שלך מופנה לצד השני, לעבר הקיר הירקרק שמזכיר לך בית חולים ומוטב להתרגל לצבע שלו כמה שיותר מהר. הלב שלי מתרוקן ומתנקה מכל המועקה של היום, ואני מצליחה להירדם.
אתה זוכר את הלילה בו דיברתי וסיפרתי לך על כל השינויים במשרד וגיליתי פתאום שאתה ישן ? אז זהו, מאז אני מדברת אליך כל לילה, ואתה לפעמים מפסיק לנחור ונדמה לי שאתה מקשיב. אני ממשיכה, מדברת כמו שלא דיברתי איתך שנים, מספרת לך על המשרד, על אפרת, על אביגיל, על זיוה, ובבוקר, בזמן שאני מפנה אליך את גבי כדי לחתוך את הירקות לסלט שאני לוקחת כל יום למשרד, ואתה טובל עוגיות בתה ושואב אותו בקולות רמים, נדמה לי שיש מבטים הנאחזים בגבי ובתוך המילים שלך יש מנגינה שאינה שייכת לכותרות החדשות עליהן אנחנו משוחחים.
זו שהראתה לך את העיר הגדולה
אני חושבת שאם אתה שומע אותי עכשיו, נחמיה, אתה בטח נזכר באריאלה שהייתי. זו שדיברה בלי הפסקה וצחקה וניסתה לטרוף את החיים לפני שאלו טרפו אותה. אתה יודע למי אני מתכוונת, לאריאלה הצעירה, זו שהתאהבת בה כאשר הגעת לתל-אביב, גבוה, רזה ומבולבל. זו שהראתה לך את העיר הגדולה והרגיעה אותך שמותר לעשות כל מה שרוצים ואין רואה ואין מעניש, זו שפינקה אותך בלילות עד שאנחות של אושר איימו לסדוק את הקירות הדקים בינינו לבין השכנה הזקנה שבכל בוקר כשראתה אותנו יוצאים יד ביד מפתח הדירה מלמלה "הפקרות" ו" לצעירים היום אין בושה". ואנחנו באמת לא התביישנו אף לא לרגע להיות מאושרים.
כמה טוב לי לדבר איתך כל לילה. אני מחכה לרגעים האלו כל היום, ויש ימים שרק בזכותם אני שורדת. אני יודעת שעם רדת החשיכה ייפלו כל המחיצות בינינו. אתה תלבש את הפיז'מה החומה, זו שאני תמיד רוצה לזרוק אבל מקפלת ומניחה לך בארון כדי לזכות עוד פעם אחת לראות אותך יוצא מהמקלחת, ביד אחת מחזיק את מכנסיך המחליקים ומגלים תחתונים צבעוניים שאני קונה לך חרף תלונותיך על חוסר הנוחות שבהם, וביד האחרת מנסה לנגב את טיפות המים הנוזלות מזקנך הצעיר. חסר אונים ונבוך אתה נראה, ומתוך הגוף העירום למחצה, שהתכסה במשך השנים בשכבות דקות של שומן, עולה דמותו של התרנגול הצעיר, זה שנוצותיו נמרטו בחוזקה וללא רחמים, עד שברח על נפשו כדי למצוא את זו שתנקה לו את הפצעים ותחבוש לו אותם ותבטיח שלעולם, לעולם לא תיתן שיפגעו בו יותר.
"אריאלה, קטנה שלי, בקרוב נהיה סבא וסבתא"
אז אתה שומע, נחמיה, ביליתי את כל אחר הצהריים אצל אפרת, כבר אמרתי לך את זה, וקשה, קשה להיות איתה. היא יושבת על הכורסה היפה שקנינו לה ולארז, אתה זוכר את הכורסה שקנינו לה כשגילתה שיש לה בבטן בנים תאומים ואנחנו, מרוב אושר, התחבקנו והתנשקנו, ואתה הנפת אותי באוויר ואמרת, אריאלה, קטנה שלי, בקרוב נהיה סבא וסבתא? יושבת ולא זזה, מדליקה סיגריה בסיגריה ושוטפת בקפה, ורק אומרת לי, "אמא, עזבי אותי, אין לי כוח לכלום, אני רוצה רק לנוח, תעזבי אותי כבר וזהו". כמו בגד נטוש היא מונחת שם, אתה שומע, כמו בגד נטוש והעיניים שלה ריקות, מתות, מרפרפות על אלדר ויובב, ואפילו קצה חיוך אינו עולה על שפתיה, רק נשימות קטועות שנאבקות בעשן הסיגריות או מחניקות פרץ של דמעות.
היא לא רוצה לעזור לעצמה, זה מה שאני אומרת, פשוט לא רוצה לעזור לעצמה. "תקומי אפרת, תקומי כבר, את הורגת את עצמך מרוב סיגריות", אני אומרת לה, והיא נושפת בחוזקה את עשן הסיגריות היישר מול פרצופי ועוצמת עיניים המתכווצות מכאב.
"את לא יודעת כמה כואב לי אמא, את לא יודעת כמה כואבים לי החיים, תעזבי אותי פה בשקט ולכי לגינה עם אלדר ויובב, קחי אותם ממני ותני להם כמה רגעי שמחה והנאה, נקיים מעשן הסיגריות ומהמריבות עם ארז. אני אתקלח בינתיים וארגיש יותר טוב, וכשתחזרו נזמין פיצה ונשב כולנו ביחד סביב השולחן ונאכל כמו משפחה נורמלית, קחי אותי מהם אמא, קחי אותם כבר לגינה".
מאז שהחלטת להיות דתי כל החיים בבית התהפכו
אני רוצה שתדבר איתה, נחמיה, לך היא תמיד הקשיבה. תגיד לה שתתגבר על כל העצב שלה, שתלמד להסתדר עם ארז, ושתטפל בילדים שלה כמו שצריך. אני לא מוכנה לראות את הבת שלנו נרקבת בגיל 25, היא עוד צעירה וכל החיים לפניה. מספיק בעיות יש לי איתך, כן, איתך, מאז שהחלטת להיות דתי כל החיים פה בבית התהפכו, ואיזה מזל שאתה ישן ואני יכולה להגיד לך את האמת בפנים, כי כשאתה ער אני מעמידה פנים שהכל בסדר מצידי ושהחזרה שלך למקום ממנו ברחת, הדת, לא נראית לי כמעשה מטורף של זקן בודד שמנסה לחזור לילדותו האבודה ולתקן אותה.
איפה הלב הרחב שלך עכשיו, נחמיה?
אתה יודע, עכשיו כשאנחנו מדברים אני פתאום נזכרת כמה רע הרגשתי אחרי הלידה של אפרת. אני נזכרת איך היית מחזיק אותה בזרועותיך הגדולות, צורחת, מבקשת בשפתה לינוק משדיי, ואני הייתי מביטה בך ובה, מבולבלת, מקנאה ביכולת שלך לאהוב אותה כל כך מהר, לעטוף אותה בביטחון ולהבין את בכייה. ואתה, שחשבת שבה אני מקנאה בתינוקת חסרת האונים אליה הפנית את כל רגשותיך, פינקת אותי במתנות ובמאכלים טעימים שהכנת בלילות ואמרת לי "הלב שלי רחב דיו כדי להכיל את שתיכן, שתי הנשים של חיי". איפה הלב הרחב שלך עכשיו, נחמיה? מדוע אין בו מקום עבורי? האם אלוהים תפס בו את החלק שלי? את החלק של אפרת? "אלוהים גדול", אתה נוהג לומר כמענה לכל שאלה, ואני מוכנה לקבל את מילותיך כל עוד אלוהים לא תופס את מקומי.
אני הולכת עכשיו לישון, נחמיה. בבוקר אקום ואלך לעבודה. אחר כך אתקשר לזיוה. אני רוצה להזמין אותה אלינו לליל הסדר. השנה ביקשת שלא נלך לדודים שלי כמו בכל שנה אלא נעשה את הסדר בבית, "כהלכתו", הוספת בחשיבות רבה ונתת בי מבט מגובה עיניך. ואני הרמתי את ראשי כדי לפגוש בעיניך ולא ראיתי אותך בהם. איפה אתה נחמיה? מי תפס את מקומך בגופך? מתי תחזור להיות כמו שהיית? על מי אתה מתפלל בכל פעם שאתה עוטף את עצמך בטלית, עובר בשביל הצר בין כסאות בית הכנסת, מאזין לבקשות האנשים שמבקשים שתתפלל לבריאותם ועולה לבמה לומר את ברכת הכוהנים?
תתפלל עלינו. על אפרת, שכל יום הסבל שלה, של ארז ושל התאומים גדל והולך. על זיוה, שכל יום דעתה עוזבת ומתרחקת ממנה יותר. עלי, שכתפיי הצרות אינן יכולות עוד להחזיק את כובד המשקל של המשפחה שבנינו יחד, בעוד אתה הולך ועוזב ומתרחק.
תתפלל, נחמיה, תתפלל חזק, למילים שלך יש כוח שם למעלה, ולמילים שלי יש כוח כאן למטה. ומחר בבוקר, כשתשאב את התה שלך, אני אומר לך את כל המילים שעכשיו מסתובבות לי בראש ומרוב עייפות לא מוצאות את הדרך הנכונה אל הפה.
לילה טוב.
האימייל של גאולה
לפנייה לכתב/ת 
