מי המציא את היטלר?

בשנת 1987 הציגה לראשונה על הבמה בגרמניה הפארסה השחורה "מיין קאמפף" שכתב השחקן, הבימאי והמחזאי היהודי, ג'ורג' טבורי, על חייו המוקדמים, טרם עלייתו לשלטון של אדולף היטלר. המחזה, שמתרחש בהוסטל וינאי בו התגורר היטלר בין השנים 1910-1913, נחשב לאחת הדרמות הפסיכולוגיות הבולטות של טבורי, שנאלץ להימלט ממולדתו, הונגריה, בשנות השלושים כשהאיום הפשיסטי התעצם.

בסוף חודש מרץ, שנה אחרי מותו של טבורי, יציג התיאטרון העירוני של פרייבורג שבגרמניה, בשיתוף עם המוזיאון לאמנות עכשווית בעיר, עיבוד מחודש למחזה, בבימוי אבישי מילשטיין. "היטלר מוצג בקומדיה השחורה הזו כילד מפונק שמגיע לעיר הגדולה כשאין לו מושג איך שורדים אותה ומבקש להתקבל לאקדמיה לאמנות", אומר מילשטיין.

"במעון לקבצנים ולגברים חסרי בית שבו הוא מתגורר, הוא מתיידד עם שלמה הרצל, יהודי שמתפרנס מרוכלות ומכירת ספרים וחולם על כתיבת ספר. היהודי הזה לוקח את היטלר תחת חסותו ובין השניים מתפתחת ידידות מוזרה. הוא משלח אותו לבחינות באקדמיה, מסדר לו את השפם והתספורת ובקיצור הופך את היטלר להיטלר. שיא המחזה מגיע, כששלמה הרצל מוכר להיטלר הצעיר את הרעיון לכתיבת הספר 'מיין קאמפף'".

מילשטיין: "גם אני שואל את עצמי כל הזמן איפה עובר הגבול?" (צילום: מארק דוראדזילו)

מסלול חייו של טבורי, שאיבד את אביו במחנה ההשמדה אושוויץ, מרתק את מילשטיין. מבריחתו מהונגריה בזמן המלחמה, דרך המקלט שמצא באנגליה שם עבד תקופה כעיתונאי של רשת BBC ועד המעבר לארה"ב שם רשם קריירה מוצלחת כתסריטאי. הוא חתום בין היתר על עיבוד לתסריט של המחזה "אני מודה" שביים לסרט אלפרד היצ'קוק בכיכובם של אן ברסטק ומונטגומרי קליפט.

"הוא היה אדם מרתק, איש רנסנס שנגע בתחומי יצירה שונים", אומר מילשטיין, "בניו יורק הוא היה מורה בכיר בבית הספר של לי שטרסברג וביים בסטודיו לשחקנים. במקביל הוא כתב רומנים ומאוחר יותר כשעבר להתגורר בגרמניה זכה לחיבוק חם של הממסד שהעניק לו את פרס בוכנר, שנחשב לפרס הספרותי החשוב ביותר בגרמניה".

קשר טעון

הקשר בין מילשטיין לטבורי קשור בין היתר בחיטוט אובססיבי של השניים במערך היחסים הטעון בין גרמניה לעם היהודי. "מה שעניין אותי במחזה זה שהוא למעשה ספקולציה להיסטוריה", אומר מילשטיין, "זה נכון שלהיטלר היה חבר יהודי שמכר עבורו את הציורים שלו כדי שיהיה לו מה לאכול. זה גם נכון שהם היו מתחלקים במכירות חצי חצי. שנים אחר כך, היטלר דאג למצוא את היהודי הזה ולחסל אותו כדרכו לטשטוש העבר וההיסטוריה שלו. על הבסיס העובדתי הזה טבורי כתב קומדיה שמחפשת את שורשים של דו קיום יהודי-גרמני. זה נכון שהנושא הזה מעסיק מאד גם אותי. בפירוש יש במחזה ניסיון לבדוק עד כמה אבסורדית הסימביוזה הזו בין שני העמים".

מילשטיין, שמשמש כדרמטורג של תיאטרון בית ליסין בתל אביב, חי גם הוא את הסימביוזה ואת האבסורד. המפגש הראשוני שלו עם גרמניה החל בשנות השמונים כשהעלה בבית הספר לאמנויות בתלמה ילין, את ההפקה "אופרה בגרוש" של ברטולד ברכט. זה הצית בו את החשק לקרוא את ברכט בשפת המקור. הוא החל ללמוד גרמנית במכון גתה בתל אביב וכעבור שנה זכה במלגת לימודים בגרמניה. 

כרזת ההצגה בתיאטרון העירוני של פרייבורג 

כבן לניצולי שואה החיבור שנבע מסקרנות פרטית ומרצון להשתכללות מקצועית, היה מבלבל. "הסיפור האישי התערבב ביומיום", הוא אומר, "רציתי להבין יותר, 'להכיר את האויב'. כנראה שמבחינה נפשית ופסיכולוגית, זה היה חיבור חזק, משהו שהייתי צריך לפתור".

זה נשמע כמו מלחמה פנימית. איך ההורים הגיבו?

"שני ההורים שלי הם ניצולי שואה. שניהם עברו דברים קשים בשואה. אבא שלי אמר שנגד הגרמנים אין לו דבר, אלא רק נגד הפולנים שאיתם היה לו חשבון פתוח. נסעתי לגרמניה כי הייתי צריך לנסוע. היו היתקלויות עם חוויות אנטישמיות, היו דברים שטלטלו אותי לאורך הדרך וגם הפכו אותי לצינור שמייצג תרבות אחרת. הנפש כל הזמן מכה, זה נכון. מה היה שם בדיוק? איך מתמודדים עם הדבר הזה באמנות ובתיאטרון? אני בהחלט רואה שיש אפיק עקבי של דברים שאני עושה ביצירה שלי, שקשור בנושא הזה. אני מוצא את עצמי כל פעם מחדש חוזר לשם, יוזם פעילויות שקשורות בזה, מקבל הזמנות לביים דברים שקשורים לנושא. זה גילוי חד משמעי על הנפש שלי".

קידום מכירות

בשנים האחרונות מילשטיין עושה רבות לקידום המחזאות הישראלית בגרמניה. הוא ניהל את אירועי "ישראדרמה", שחשפו מחזות ישראלים בפני הקהל הגרמני ויצרו פתח לדיאלוג וחילופי תרבות משמעותיים בין יוצרים משתי המדינות. "אני מנסה לקדם מחזאות ישראלית שלא קשורה לשואה", הוא אומר, "אני חושב שאני שגריר מאד קולני ופרודוקטיבי במה שקשור לתיאטרון הישראלי בארצות דוברות גרמנית". אירוע קריאת המחזות הישראליים שיזם הוביל בין היתר להזמנתה של הבימאית הישראלית הצעירה, יעלי רונן, לביים את ההצגה "לשחרר את אנטיגונה", בתיאטרון בדרזדן.

"יש משהו מאד מקבל ביחס של הממסד התיאטרוני הגרמני כלפי יוצרים זרים. אני מלמד באוניברסיטת האמנויות בברלין באופן קבוע ורוב הסטודנטים כלל אינם גרמנים. הנוף התיאטרוני בגרמניה כל כך רחב, יש הרבה מאד במות, ובאופן יחסי הרבה כסף שמאפשר את הפתיחות הזו".

"היכולת שלי להציג דמויות יהודיות באופן קומי, לגעת בשואה בהומור שחור זה משהו שלא כל במאי גרמני היה מרגיש חופשי לעשות. גרמנים מלאים בחרדה וברגשות אשם. הם פחות פתוחים להעיז ולחפש בתוך המורכבות של הנושא הזה כי באופן אוטומטי הם מול עצמם, מלאי עכבות. כשבא יהודי ישראלי שעושה את זה בשבילם, אני משער שזה משחרר הרבה מיצי קיבה שחורים. זו היתה לדעתי גם הסיבה להצלחה הפנומנאלית של טבורי בזמנו.

הוא הצליח לכתוב מחזות ששחררו שדים. גם בתוכי השדים האלה קיימים, גם אני חי כל הזמן את השאלות של איפה עובר הגבול? איך מספרים את הסיפור? איך עוברים את זה בשלום כבן הדור השני?".

במקביל להעלאת ההצגה יארח התיאטרון העירוני של פרייבורג יום עיון שיעסוק בייצוג של גרמניה בישראל ובייצוג של ישראל בגרמניה. בין היתר ישתתפו ברב השיח אנשי אקדמיה שעוסקים בענייני אנטישמיות, יוצרים ומחברת הביוגרפיה של טבורי, ענת פיינברג שמנהלת כיום את הפקולטה ללימודים יהודים באוניברסיטת היידלברג. למרות שלעת עתה אין כל סיכום רשמי, מילשטיין מקווה לראות את "מיין קאמפף" בפסטיבל ישראל הקרוב. "בואי נגיד שיש התעניינות הדדית", הוא אומר.

במידה וההתעניינות ההדדית תבשיל לכדי הזמנה רשמית, תהיה זו הפעם השנייה שפסטיבל ישראל מציג עיבוד למחזה מעורר המחלוקת של טבורי כעשרים שנה אחרי שעלה לראשונה על במותיו בהפקה של התיאטרון העירוני של מינכן.