שתף קטע נבחר

 

אל תתנו להם מיקרופונים

כשגיבור היום מישיבת מרכז הרב התחיל לדבר על רובי הקלאצ'ניקוב שניתנו לפלסטינים, מיד התעשתו אנשי החדשות ושיסעו את דבריו. אסף וול מגלה שעל פי חוקי ודתי התקשורת, חופש הביטוי לא כולל דיונים על הסכמי אוסלו וביקורת על רבין

"תודה רבה לך", אמר הכתב בסוף דבריו של יצחק דדון שירה במחבל, והתכוון להחזיר את השידור לאולפן. "רגע", קטע המרואיין את מהלך העניינים, "אני רוצה לומר עוד משהו". אימה תקפה את הכתב בשידור חי. אמנם האירוע החבלני הסתיים, אך מצב מסוכן לא פחות עלול להתרגש עליו נוכח פני כל האומה. בכל זאת, מדובר באדם חובש כיפה סרוגה ועוד אחד כזה שלומד בישיבה במקום לצפות ב"נולד לרקוד". לא אחד שהיית נותן לו לדבר בזמן צפיית שיא.

 

אבל הסרוג כבר נטל את המיקרופון בידו. "אני חייב להגיד שהסגול החדש של נינט פשוט מ-א-מ-ם! הסטייליסט שלה פשוט עושה פצצות של עבודה". הכתב החזיר את המיקרופון לידיו: "כן, תודה רבה לך. יונית, אני מחזיר אלייך את השידור", מלמל ופלט אנחת רווחה. "סגול, אדום, רק לא כתום", שיגרה המגישה עוד משפט של חינוך מחדש, ועברה לאייטם הבא.

 

כידוע לכולנו, האירוע הזה לא התרחש מעולם. זה לא שלחובשי כיפות אסור להביע דעה על הלוק החדש של נינט, להפך, הרי נינט צבעה לסגול ממניעים פטריוטיים בלבד (כבוד לגבעתי על הפעילות המאומצת ברצועה). אבל במקום זה בחר המרואיין הסרוג להתלונן בשידור חי על הקלאצ'ניקובים שחילקו פרס וחבריו לפלסטינים. הרי בכלי משחית מהסוג הזה נתקל אך לפני דקות ספורות בספריית הישיבה.

 

בין ברגע התעשתו הכתבים והמגישים, שיסעו את דבריו והחזירו את השידור לאולפן. גם באתרי האינטרנט של ערוצי החדשות כבר לא ניתן למצוא זכר להתייחסותו של דדון לרובים שהעניקו אנשי אוסלו. הם "נשמטו" בעריכה.

 

האופן שבו שיסעו הכתבים את הדובר העלו בי תחושה לא נעימה. הרגשתי שאני צופה בפעולה של סתימת פיות. נכון, אמנם כתבי השטח של כל הערוצים עטו בתחילה על "ההוא שירה במחבל", אך משסיים לספק את הסחורה, לא היה לאיש מהכתבים עניין לשמוע את דעתו, שכן מדובר בסתם עוד חייל על לוח המשחק שרק להם מותר לקבוע את תנאיו. בתחילה השתוממתי, הרי אמירה שכזו היא בדיוק מה שכל איש תקשורת מעוניין בה: פרובוקציה שתקושש עוד כמה גרגירי רייטינג מול הערוץ המתחרה. אלא שמתברר שיש ערך נעלה יותר מיצר תאוות המדרג.

 

יש נושאים שאסור לדבר עליהם. טאבו. יש עניינים שיכולים לגרום אפילו למגישת פורמלין נטולת הבעה לעוויתות בצידי הפנים. "מישהו" קבע כי חופש הביטוי בישראל לא יכלול דיונים הנוגעים להסכמי אוסלו וביקורת על רבין. על פי חוקי ודתי התקשורת הישראלית, יש להקפיד באיסור חמור על שש שעות לפחות בין השימוש בצמד המילים "ועדת חקירה" לבין השם המפורש "הסכמי אוסלו".

 

מבחן רורשך

ואם כבר מדברים על רצח רבין, קשה להתעלם ממה שאירע אתמול בעת ביקורה של השרה תמיר בישיבת "מרכז הרב" האבלה. בלתי נסבל היה עבור אנשי התקשורת לקבל את העובדה כי הביקור בתוך הישיבה עצמה עבר בשקט. איך זה קרה? הרי מדובר באחת ממייסדות "שלום עכשיו" המבקרת במעוז הכתומים זמן קצר כל כך אחרי הטבח... וכלום.

 

אבל את הרייטינג חייבים לחלוב מהיכן שהוא. לכן הנושא אותו דשו בתקשורת במהלך היום היה ההמון שהתפרע מחוץ לישיבה, ואשר לדבריה "הזכיר לה את רצח רבין". איני מקל ראש בהתנהגותם של מפגינים אלימים, ודאי כי מי שפגע

בשרה ראוי לטיפול בידי המשטרה.

 

בכל זאת, לכבוד אלו שכל דבר מזכיר להם את רצח רבין, אני מביא סיפור מעט מוכר - אך רלוונטי: עסקן מפלגתי אחד, לא חשוב מאיזה מחנה, הגיע לאבחון אצל פסיכיאטר. הפסיכיאטר הציג לו כרטיסיות שעליהן כתמי דיו וביקש ממנו לתאר את האסוציאציות שהן מעלות בו. בתגובה לכרטיסייה הראשונה סיפר העסקן כי הכתם המופיע עליה מזכיר לו את רצח רבין. גם בתגובה לשאלה "איזו אסוציאציה מעלה בך הכרטיסייה השניה", השיב: "רצח רבין" וכך לגבי כל הכתמים שהציג בפניו הפסיכיאטר. לבסוף אסף הפסיכיאטר את הכרטיסיות, הישיר מבטו אל העסקן ואמר: "אדוני, האם אתה מבין כי אתה נגוע באובססיה קשה בכל הנוגע לרצח רבין?". "תראו מי שמדבר!" קרא העסקן בזעם. "אני אובססיבי? ושל מי כל התמונות האלה?!"

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
הפיגוע במרכז הרב
צילום: גיל יוחנן
נינט. רק לא כתום
צילום: אלירן אביטל
אסף וול
צילום: זיו רון
מומלצים