מאיפה בא השקט?
חפיפה נדירה של אינטרסים - של ישראל, חמאס ומצרים - הולידה את הרגיעה. איזה סיכוי יש לה לשרוד, ולמה בכל זאת נערך צה"ל לכניסה מאסיבית לרצועה בכל רגע נתון?
השקט שהשתרר בחזית הדרום אינו מקרי. הוא תוצאה של חפיפת אינטרסים נדירה שנוצרה בין ישראל, החמאס ומצרים אחרי מבצע "חורף חם". לשלושת הגורמים הללו יש עניין ברור להגיע לסוג של הסדר, אשר ימנע את המשך הלחימה. הרגיעה - שלא הוכרזה רשמית, אבל ישראל (צה"ל) וחמאס מקיימים אותה במודע ובכוונה - נועדה לאפשר משא-ומתן על הסדר כזה בתיווך מצרי ובתמיכה פעילה של הממשל האמריקני.
המשא-ומתן הזה מתקיים כעת באל-עריש ובקהיר, כשהמצרים נפגשים במקביל עם ראשי החמאס והג'יהאד האיסלאמי ועם נציגו של שר הביטחון, עמוס גלעד. כל הצדדים מקפידים לשמור על סודיות ופרופיל תקשורתי נמוך, כדי למנוע מגורמי אופוזיציה, סיעות יריבות וסתם פוליטיקאים פטפטנים לטרפד את המהלך.
ובכל זאת, ראוי לברר מה גרם פתאום לחמאס למצמץ; לממשלת ישראל - שהבטיחה לחץ צבאי רצוף - להתקפל; למצרים להתגייס; ולארה"ב לתמוך? כמה זמן תימשך הרגיעה? והעיקר - מהי העסקה, שהגורמים האלה מנסים לסגור?
אשר לחמאס, המניע העיקרי הוא חששם של ראשיו מפעולה ישראלית נרחבת ברצועה. חמאס, שהוכה קשות ב"חורף חם" - הרבה יותר קשה מכפי שניתן ללמוד ממה שהתפרסם בתקשורת - חושש כעת יותר מבעבר מפעולה כזו. מידע המגיע מהרצועה מצביע על כך שבחמאס מעריכים שאם ימשיכו בלחימה, תממש ישראל את איומה בזמן הקרוב - ואז יאבד הארגון את השלטון ברצועה וגם את הסיכויים להשיג את יעדו האסטרטגי: להשתלט גם על הגדה ולשלוט בעם הפלסטיני. לכן מעוניין הארגון ב"הודנה" כמעט בצורה נואשת, ורוצה שהמצרים יחלצו אותו מהאיום.
משום כך הנמיך חמאס את גובה הלהבות, מיד אחרי שכביכול הוכיח כי לא
נכנע ואפילו ניצח את ישראל. את טענתו לניצחון מבסס הארגון על עובדות בשטח: המשך שיגור הרקטות אחרי יציאת כוחות גבעתי בשבוע שעבר מהרצועה; המטען הקטלני על גדר המערכת; והטבח בתלמידי הישיבה בירושלים. מצוידים ב"הישגים" אלה סבורים ראשי הארגון, שהם יכולים להציג למצרים דרישות מעמדה של כוח ומבלי לאבד מיוקרתם ברחוב הפלסטיני.
ישראל - אף שיעדי "חורף חם" הושגו במלואם - רוצה גם היא להימנע כעת מהסלמה. במבצע האחרון הוכח בבירור כי כדי לשתק קסאמים, צריך לשבת בשטח שממנו הם משוגרים. ברגע שצה"ל יוצא, מתחדשים השיגורים מהאזור שעזבת. למדנו גם שמהאזורים בהם צה"ל לא יהיה נוכח, יימשכו השיגורים. כלומר: אין דרך להפסיק באמת את הירי, זולת השתלטות-רבתי על הרצועה, או לחילופין הסכם ישיר או עקיף עם חמאס. לקח אחר שהפיק צה"ל מהמבצע הוא שכניסה מאסיבית לרצועה תגרום לתסיסה-רבתי ברחוב הפלסטיני ובעולם הערבי - "אל-ג'זירה" ותחנות טלוויזיה אחרות ידאגו שזה יקרה. תסיסה כזו עלולה להצית אינתיפאדה נוספת בשטחים ובישראל, ואולי אף לגרור את חיזבאללה להצטרף ללחימה באמצעות שיגור רקטות לצפון.
התיאבון למבצע פחת
לקחים אלה, שנבחנו בצורה מעמיקה בימים האחרונים בצמרת המדינית-ביטחונית (אולמרט,ברק, לבני, אשכנזי), הנמיכו עוד את התיאבון של קובעי המדיניות לצאת למבצע נרחב ברצועה; מבצע שלא יהיה מנוס מלהיכנס אליו אם תימשך הלחימה. אמנם, "חורף חם" הראה לצה"ל שהכניסה לא תהיה כרוכה באבידות כה רבות כפי שחששו, אבל הניסיון מוכיח שכיבוש שטח הוא הקטע הקל והפשוט יחסית - שהות ממושכת בו היא סיפור אחר, כפי שמוכיח הניסיון האמריקני המר בעיראק ובאפגניסטן.
בצה"ל טוענים שבגלל אופי המרחב העזתי האורבאני וצפוף האוכלוסין, אי-אפשר
יהיה לנצל את ההצלחה הראשונית כדי להיכנס ולצאת, לעצור מבוקשים, לאסוף מודיעין ולסכל פיגועים בצורה רציפה, כפי שנעשה בגדה ב"חומת מגן" ובמבצעים שבאו אחריו. ברצועה יהיה צורך בשהות רצופה בשטח למשך חודשים רבים, כדי להפסיק כליל את הטרור היוצא ממנה ואת הברחות הנשק הנכנס אליה. שהות בשטח תאפשר לארגוני המחבלים להתארגן ולפגע, ירתק לרצועה כוחות גדולים (כולל מילואים) ויחייב את ישראל להקים ממשל צבאי, שייקח אחריות לרווחת האוכלוסייה הפלסטינית. כל זאת מבלי שיש ביטחון ששיגורי הרקטות לא יתחדשו אחרי שצה"ל ייצא מהרצועה.
כרגע אין בזירה הבינלאומית התלהבות רבה מהרעיון לשגר לרצועה כוח רב-לאומי, שיחליף את צה"ל ויילחם במשגרי הרקטות אם יחזרו לסורם. כתוצאה משיקולים אלה הורידה ירושלים לאחרונה את סף דרישותיה, ומוכנה כעת להסתפק ב"הודנה" שתבטיח שקט ליישובי עוטף עזה בשני תנאים: שהמצור הכלכלי על הרצועה יימשך, גם אם בצורה מרוככת, כדי שחמאס לא יוכל להעצים את מעמדו הפוליטי ולכרסם במעמדו של אבו-מאזן; והעיקר - שחמאס לא יוכל להתעצם ולבנות את כוחו הצבאי.
וכאן נכנסת מצרים לתמונה. בישראל טוענים שביחסה של קהיר לאיום החמאסי חל מהפך אחרי פריצת ציר "פילדלפי". היא נוכחה שחמאסטן במצוקה, זועקת לעזרה, בעזה מהווה איום ממשי על יציבות המשטר המצרי. כתוצאה מכך מעוניינת מצרים בדיוק במה שישראל מעוניינת - בהפסקת הלחימה ובמניעת התעצמות חמאס. בשבועות האחרונים כבר הוכיחה מצרים שהיא מסוגלת לבלום ביעילות פיגועים היוצאים מסיני לישראל. עכשיו מבטיחים המצרים - בין השאר כתוצאה מלחץ אמריקני מאסיבי - לעשות את הדרוש כדי למנוע הברחות נשק, לוחמי חמאס מאומנים וחומרי חבלה לרצועה. ישראל מעוניינת לתת לקהיר הזדמנות להוכיח את יכולתה בתחום זה. "הם מסוגלים לעמוד בהבטחה, אם רק ירצו", אומר גורם מדיני-ביטחוני בכיר, במידה רבה של שכנוע.
הכל כבר מוכן. כמעט
הבעיה היא שגם לחמאס יש דרישות שהוא מציב למצרים כתנאי להסכמתו לרגיעה. תנאים אלה מנוגדים קוטבית למה שרוצה ישראל: חמאס דורש שליטה דה-פקטו במעבר רפיח, הסרה מוחלטת של המצור הכלכלי והתחייבות ישראלית להימנע מפעולות סיכול ברצועה. ישראל אינה יכולה להסכים לכך, מתוך ידיעה ברורה שאם יתמלאו הדרישות, לא יוכלו המצרים למנוע את התעצמות חמאס וביסוס שליטתו ברצועה.לפי שעה, אין ריכוך בעמדות הצדדים למו"מ העקיף הזה, המתנהל באמצעות מצרים. אבל הן ישראל והן חמאס עושים הכל כדי שאם יתפוצץ - האשמה לא תוטל עליהם: ישראל - מתוך תקווה שהמצרים יעמדו בהבטחתם לבלום את ההברחות גם ללא "הודנה"; חמאס - מפני שהוא תלוי במצרים וחושש מכיבוש הרצועה על-ידי ישראל. בישראל מעריכים שאולי יהיה צורך בעוד סיבוב או שניים של הסלמה, כדי להביא את חמאס לרכך את דרישותיו. מכאן שהרגיעה כעת יכולה להישבר בכל רגע, כתוצאה מפעולת סיכול ישראלית או פיגוע חמאסי.
במקביל, נמשכות בישראל ההכנות למבצע נרחב ברצועה. ההערכה היא שחייבים להיות מוכנים למבצע כזה בתוך זמן קצר, אם מפני שהתיווך המצרי ייכשל ולא תושג רגיעה - ואם מחשש שרקטה או פיגוע קטלניים לא יותירו לישראל ברירה, אלא לתת לצה"ל פקודה להיכנס. האחרון מוכן, מבחינה צבאית-מבצעית, לכיבוש הרצועה או חלקים נרחבים ממנה. אבל יש עדיין קצוות לא סגורים במה שנוגע לאופן שבו ישהה בה ויטפל באוכלוסייה האזרחית. דרושה גם הכנה נוספת בתחום המדיני, כדי להכין את הרקע ולייצר לגיטימיות למבצע הנרחב בזירה הבינלאומית.
