בנות, אתן מואשמות בזאת בשוביניזם!
"מניאק, לא התקשרת", אמרה. נכון, לא התקשרתי, כי לא הייתי מעוניין. סימסתי למחרת שהיה לי נחמד, בלי גילויי חיבה מיותרים/מזויפים. חשבתי שגם היא לא מעוניינת ביותר מזה. הייתי צריך להגיד לה שהיא יכולה להתקשר, בדיוק כמוני
לכאורה אווירה אידיאלית לבילוי שישי בערב, רק שאת הפסטורליה מקלקלת המלצרית. היא נשענת על הבר ונועצת בי עיניים רושפות שנאה. לקרוא לה? לא לקרוא לה? לא נעים...
אני קורא לה. "מה העניינים?"
"אתה מניאק ואני לא רוצה לדבר איתך".
"למה מניאק?"
"אל תשחק אותה תמים ואל תגיד שוב ששלחת הודעה והיא כנראה לא הגיעה, לא התקשרת".
מכאן יש שתי אפשרויות, לתרץ את עצמי עד כלות או להגיד את האמת הפשוטה.
האמת הפשוטה היא שלא התקשרתי אחרי אותו ערב כי לא הייתי מעוניין. שלחתי סמס למחרת ואמרתי שהיה לי כיף ונחמד, בלי שום גילויי חיבה מיותרים או מזויפים. האמת הפשוטה היא, שחשבתי שגם היא לא מעוניינת ביותר מזה, זאת לא היתה הפעם הראשונה שערב כזה קרה, ולא חשבתי שהיא רוצה משהו מעבר. האמת הפשוטה היא, שהייתי צריך להגיד לה שהיא יכולה להתקשר, בדיוק כמו שאני יכול. שלא הבטחתי להתקשר, וגם לא שמעתי ממנה הבטחה כזאת. האמת הפשוטה היא שהיא לא התקשרה כי כנראה שגם היא לא מעוניינת. גם היא סתם חיפשה חברה לערב אחד, להפיג את הבדידות, ומאחר שאני עולה צפונה מחיפה לעיתים כל כך נדירות, אין כאן שום סיבוך (נדמה לי של"דפש מוד" יש שיר על קטע כזה). האמת היא שהיא לא התקשרה כי היא שוביניסטית. לא רק היא, מסתבר שיש המון כמוה.
לא אמרתי את האמת הפשוטה, מלמלתי איזה תירוץ עלוב וסימנתי לברמן שיבוא לחלץ אותי מהסיטואציה המביכה. אבל אחר כך נשארתי עם המחשבות, ועם כתב אישום נגד המין הנשי. האשמה: שוביניזם.
גדלתי בחברה שוויונית, לא כזאת על הנייר, אלא כזאת שבה כולם באמת שווי הזדמנויות ויכולת (נכון, אתן מרוויחות פחות וזה לא הוגן, אל דאגה, זה יתאזן מתישהו, אנחנו בהחלט בדרך לשם). כשאני גדלתי לא חשבתי לרגע על האפשרות שבנים צריכים לעשות יותר או פחות מבנות רק בגלל שהם בנים.
אני מצפה שזה לא יהיה ברור מאליו
דייט ראשון, האווירה נחמדה, אבל ברור לשניכם שזה לא זה. יושבים שעה ומשהו, שותים קפה או בירה, השיחה נחמדה, אבל משהו חסר. לא צריך להרחיב על זה. אתה שואל אם להזמין חשבון, היא עונה שכן, המלצר מגיע, והיא אפילו לא שולחת את היד לארנק במחווה של נימוס. לא צריך שתשלמו, אני יכול לספוג כלכלית את כל מה שתזמינו. אני מצפה שזה לא יהיה ברור מאליו. שתהיו הוגנות מספיק להגיד: "שמע, הרי ברור לשנינו שזה לא זה ולא ניפגש שוב, אין שום צורך שתשלם עליי, אני סתם ארגיש חייבת או לא בנוח, ואין בזה שום דבר מעליב כלפיי, להפך". לא שמשפט כזה יביא לדייט שני, אבל הוא לפחות יגרום לי לסיים את הדייט הראשון עם קצת יותר הערכה לבחורה שביליתי איתה שעה ומשהו. אבל רובכן שותקות, כי זה נחמד שמזמינים אתכן, כי בסרטים זה תמיד ככה, כי אם לא יהיה דייט שני אז לא צריך להיות אפילו מנומסת. שותקות בגלל השוביניזם! כן, כן. השוביניזם שגורם לכן לחשוב באופן מוחלט שזה תפקידו של הגבר לשלם, גם אם לא תפגשו אותו שוב אף פעם. בטח שאתן מצהירות על עצמכן תמיד ש"סיימתי עם המשחקים", הרי כמה אפשר לשחק בחינם בלי להרגיש שזה נמאס? אתה חייב להשקיע קצת מעצמך כדי שזה לא יימאס.
פאב, בית קפה, שיעור באוניברסיטה או כל סיטואציה חברתית אחרת. יושבת מישהי שתפסה לך את העין, כנראה גם אתה תפסת את שלה, כי אתה רואה שגם היא מסתכלת. אתה אומר לחבר שלידך שאתה קם רגע לשירותים, ושיבדוק אם היא מסתכלת לכיוון שלך בזמן שאתה הולך. כשאתה חוזר אתה שומע שכן. ברור לך שאם תיגש לא תחזור מיד עם מבט מאוכזב, השאלה היא בשביל מה לגשת. אתה ניגש בכל זאת. מציג את עצמך, היא מציגה את עצמה. מה העניינים, מה נשמע וכל השטויות האלה.
"תגידי, למה רק הסתכלת ולא ניגשת בעצמך?"
כאן הישירות שלי מתפרצת: "תגידי, למה רק הסתכלת ולא ניגשת בעצמך, אם ראית שגם אני מסתכל?" מגוון התשובות כמגוון צבעי הקשת, אבל אתמקד בשתיים. הראשונה: "רציתי לראות אם תיגש, אני לא אוהבת בחורים ביישנים". בשלב הזה הפסיכולוג שבי יוצא החוצה, אני מת להגיד לה שאני אוטוטו מסיים את התואר השני בפסיכולוגיה ואז לקרוע לה את האופי לאלפי חתיכות קטנות בניתוח בשקל, להשתמש בכל מיני מושגים מקצועיים של "השלכה", "היפוך תגובה" ועוד כל מיני מושגים קצת יותר מורכבים שיראו לה, או לפחות יתיימרו להראות לה את הגיחוך והצביעות שבסיטואציה. אני לא. אם היא נראית ממש ממש טוב או שהיא ממש ממש חמודה, אפילו אמשיך לדבר ואבלע את הצפרדע, אפנה את הכעס למקומות אחרים (בדרך כלל לעוד כוס בירה). זה לא שוביניזם, סתם צביעות, אבל מותר לי להתמרמר כאן על מה שבא לי.
התשובה השנייה מרגיזה עוד יותר: "לא נעים לי". חמודה, ברוכה הבאה לעולם האמיתי. כאן מסתכנים, מהמרים ולפעמים נפגעים. ככה זה. זה לא רק התפקיד שלנו. כשאת אומרת "לא נעים לי", אני שומע: "לא נעים לי, אני יודעת שגם לך לא נעים, אבל בינינו, זה התפקיד של הגבר". ואת חושבת שלי זה נעים??? את יודעת כמה אומץ צריך (אפילו כשאתה שתוי) לגשת למישהי ולהתחיל לדבר איתה, כמה סייגים ומחסומים אתה בונה לעצמך בראש ומפרק אותם אחד אחד עד שאתה ניגש? כמה פעמים אתה אומר לעצמך: "עכשיו... טוב נו, כשאסיים את הבירה, לא, אז כשאסיים את הסיגריה, בעצם, אני רק אלך להשתין קודם ואז...". זה נראה לך קל או נעים? למה זה התפקיד שלי? אני לוקח אותו על עצמי, אין בעיה, אני פשוט מצפה בתמורה שאם זאת ההסתכלות שלך, תהיי כל היום במטבח ותצאי ממנו רק כדי להניק את הילדים, להחליף להם חיתולים או להביא לי את נעלי הבית כשאני חוזר מהעבודה. לא מוצא חן בעינייך? גם בעיניי לא. שוביניסט? אני? נראה לך? את השוביניסטית פה. חכי רגע מותק, אני שנייה יוצא מהמערה לצוד איזו ממוטה וכבר חוזר... באמת. די עם הצביעות הזאת, רוצות שוויון? כולי תקווה, אבל לא נראה לי.
"נשים רגישות יותר מגברים". הטיעון הזה כל כך שוביניסטי, שאני אפילו לא יודע מאיפה להתחיל. דבר ראשון, הודאה באשמה: ניצלתי לא מעט את התפישה המוטעית הזאת כשהייתי במערכות יחסים כדי לשחק את המטומטם שלא מבין מה הוא עשה לא בסדר ולמה היא בוכה. הבנתי, תמיד, אנחנו תמיד מבינים, אתן פשוט נותנות לנו את הלגיטימציה לשחק אותה אחרת. רגישות היא היכולת להבין את רגשות הזולת (לא רגשנות או פגיעות – שתי תכונות שונות לגמרי). נראה לכן שאנחנו פחות טובים בזה רק כי אנחנו גברים? אני יושב כל היום ומקשיב לאחרים, את חושבת שאם הייתי לא רגיש הייתי יכול לעשות את זה? שזאת מסיכה שאני מוריד כשאני יוצא עם מישהי והופך להיות חזיר חסר התחשבות? זה לא אני, זאת את. לגמרי את. האמונות והקונספציות שלך.
המקום היחידי בו עדיין אין שוויון הוא בראש שלכן
די, המהפכה הפמיניסטית קרתה כבר לפני כמעט 40 שנה. הגיע הזמן שתורידו את הסינר ותצאו מהמטבח. אתן שוות לנו, בזכויות ובחובות (יש לי בת דודה שסיימה את קורס הטיס שהתחלנו יחד, היא עשתה הרבה יותר צבא ממני). המקום היחידי שבו עדיין אין שוויון הוא בראש שלכן. אתן עדיין מסתכלות עליכן כחסרות היוזמה והחלשות יותר. פה הטעות, אנחנו חלשים (ולטעמי חזקים) בדיוק באותה מידה.
- יש נשים שיוצאות מן הכלל, הן מבורכות. יש גם גברים שחושבים שונה ממני, הם דבילים.
האימייל של טל
לפנייה לכתב/ת 
