שתף קטע נבחר
 

הקוק זול. הסקס עוד יותר. והמלחמה בכלל חינם

המערכה של ממשלת קולומביה נגד ברוני הסמים גבתה רק בשנה שעברה משהו כמו 3,000 הרוגים - והגנרלים שמנהלים את העסק הם ישראלים. עמנואל רוזן טס לראות מה עושים שם טובי בחורינו, ועל הדרך גם את מה שעושים שם יתר בחורינו: סמים קשים ובחורות קלות

"שנים רבות לאחר־כך, כשיעמוד הקולונל אאורליאנו בואנדיה מול כיתת־היורים, ייזכר באותו ערב רחוק, שלקח אותו אביו לראות קרח"

 

המטוס מתקרב לנחיתה באלדוראדו, נמל התעופה הבינלאומי של בוגוטה, והשורות האלה על הקולונל, הקרח וכיתת היורים לא יוצאות לי מהראש. בגיל 15 קראתי לראשונה את הספר שהיה ונשאר בעיני יצירת המופת של הספרות מאז ומעולם: "מאה שנים של בדידות". כתב את זה יפה - הכי יפה, הכי עשיר, הכי זורם וצבעוני ומגרה בעולם - גבריאל גרסייה מארקס.

 

אני נוסע לראשונה בחיי לקולומביה, ארץ הולדתו של הסופר הגאון הזה, ומתרגש כאילו שגבריאל מחכה לי עם שלט ביציאה למוניות. גם החברים שלי, ששומעים על הנסיעה, מתרגשים. בקולומביה, הם מבטיחים לי, יש את הקוקאין הכי טוב, הכי זמין והכי זול בעולם. חוץ מזה, הם אומרים לי, כל הבחורות שם זונות.

 

של מי השורה הזאת

"ברוכים הבאים לגן עדן", מבשר לי שלמה (שם בדוי, דמות אמיתית ומוכרת), בכניסה ל"בית של יפתח" (שם אמיתי, מקום שאי אפשר לא להכיר). שלמה, בן 50 פלוס־מינוס, היגר לקולומביה לפני 27 שנה. שמנמן, שיער מאפיר, מבטא שיש בו קוקטייל מוזר של עברית, רומנית וספרדית, נשוי למקומית ומכיר על בוריין את הלכות המקום. בעיקר את הולכות המקום.

 

"הבית של יפתח" הוא גסט־האוס למטיילים ישראלים בקולומביה. "מטיילים" זאת הגדרה קצת רחבה לחבורת צעירים וצעירות שמסלול הטיול שלהם הוא מהמיטה בחדר לשולחן בחצר הפנימית, משם ל"סניורה" שמוכרת אבקה לבנה, מעבר לדלת הכניסה, בחזרה לחדר ושוב לחצר. "גסט־האוס" הוא הגדרה קצת פתטית למקום שנועד בעיקרו לעישון, הרחה ואירוח של בנות בוגוטה, שעולות לרגל כדי לפגוש ולהכיר מקרוב את המסורת והתרבות הישראלית.

 

שלמה מחייך לעברי בפנים סמוקות ומניח על ראשו כיפה לבנה גדולה. יום שישי בערב, והמטיילים והמטיילות נערכים לקידוש. כולם עם כיפות על הראש, יושבים מאחורי שולחנות ארוכים, פוצחים בזמירות לשבת. זה נראה כמו עוד ערב שבת שגרתי בארץ ולא 19 שעות טיסה מתל אביב, עד שנותנים מבט בוחן קצת יותר ורואים שמסביב לשולחנות - ומול החלות והפמוטים והיין האדום - מצטרפות לקידוש גם אלכסנדרה, מריה והלנה (אין לי מושג אם השמות בדויים, לא לי ולא ליושבים לצידן). גם הן חובשות כיפות לראשן ומצטרפות בכוונה גדולה ל"אמן", ול"כן יהיה רצון". כבר אמרנו, תרבות.

 

אחרי הקידוש מגיע האוכל: דגים חרוכים על האש וחומוס בצד. הרי אי אפשר בלי חומוס. אני מזהה את שלמה, סמוק־פנים יותר מתמיד, מרביץ תורה בפינת החצר בשלוש מבנות המקום. בחדר הסמוך מתקיים שיעור בסנוקר. ליד השולחן הירוק מסבירים שני ישראלים לשתי קולומביאניות איך לאחוז נכון במקל; העובדה שהמדריך נצמד מאחור לתלמידה מאפשרת לכם להבין איך שאתם רוצים את המשפט "איך לאחוז נכון במקל". יתר המטיילים מתפזרים לחדרים, למנוחה קלה. שניים מהם, שלמרבה השמחה הם שתיים, מסמנות לנו שנצטרף אליהן לחדר, לראות איך נחים בבית של יפתח. אנחנו נוטשים בכאב לב את שלמה ושיעור הסנוקר ומטפסים במדרגות אל החדר שלהן. העובדה שיש איתנו מצלמת טלוויזיה וציוד הקלטה ממש לא מפריעה להן להיות גלויות לב ופתוחות. מאוד פתוחות.

 

בחדר הקטן קירות ירוקים, תרמילים הפוכים וריח שאין לטעות בו. יושבת איתן חברה קולומביאנית העונה לשם קטיה־תחת, על שם החלק המשמעותי ביותר בגופה. תחת ושתי הישראליות מכינות את הצ'ילום לפעולה, בתנועות אוטומטיות שלא עושות עניין מכלום. הן מתנצלות מעומק הלב שהלבן נגמר - "וחבל שלא הייתם כאן אתמול בלילה, איזה חגיגה הפסדתם" - אבל טורחות להבהיר ש"להשיג קוק בבוגוטה זה בדיוק כמו לקנות חלב במכולת ביוקנעם".

 


"גם החברים שלי, ששומעים על הנסיעה, מתרגשים. בקולומביה, הם מבטיחים לי, יש את הקוקאין הכי טוב, הכי זמין והכי זול בעולם. חוץ מזה, הם אומרים לי, כל הבחורות שם זונות"

 

עוד מקומית, גם היא בעלת תחת לא רע, נכנסת לחדר הירוק ומתכבדת בשאיפה מהצ'ילום. כמה דקות אחר כך אנחנו שמים לב שהיא מסתודדת בספרדית מחויכת עם חברתה, הלא היא תחת המקורית. אנחנו מבקשים הסבר ותרגום משתי הישראליות, ומקבלים: שתי הצ'יקיטות פשוט מחלקות ביניהן את השלל בזה הרגע. מי תיקח הלילה את מ' ומי תזכה הפעם ב־ג'. אנחנו מפרגנים בגדול; מ' ו־ג' נראים נפלא, הם ישראלים גאים, ושניהם לחמו בלבנון בקיץ 2006. מגיע להם. אפילו וינוגרד לא יתנגד.

 

"החבר'ה מזיינים כאן כל הזמן", מסבירה לנו ישראלית אחת.

 

"כל הקולומביאניות זונות", מפרשת השנייה את המצב הסבוך במשפט שנשמע לי מוכר.

 

"ומה אתן עושות?", שואל העיתונאי החוקר שבי בנימה דאגנית.

 

"אנחנו עושות שורות. ואם אנחנו מאוד חרמניות, אז יש איך להסתדר".

 

נחטפים כלחמניות חמות

מחוץ ל־200 המטרים הרבועים של המלון המכונה "הבית של יפתח" משתרעים עוד קצת יותר ממיליון קילומטרים רבועים של המדינה המכונה קולומביה. מה שקורה שם מעניין את התחת של קטיה־תחת ושל מ' ו־ג' ושאר הסטלנים. למה לא, אני אומר לעצמי בניסיון אמיתי לברוח מדמות הפדגוג המעצבן והזקן הטרחן. מגיע להם, רגע לפני שהם חוזרים ארצה, למדינה שבה כל אחד הוא ראש ממשלה. מגיע להם קצת אסקפיזם אמיתי. קצת ניתוק והרבה אדישות. זה בריא. ואם זה חייב לבוא בליווי מנה כזאת או אחרת של אבקה לבנה, מי אנחנו שנטיף כאן מוסר? בשביל זה עשו את אושרת קוטלר.

 

מצד שני, קוראי "בלייזר" - שקונים את המגזין אך ורק כדי לדעת מה קורה בעולם הגדול - ודאי יתעניינו לשמוע שקולומביה היא מדינה שבמחצית שטחה שולטים עדיין ברוני הסמים וארגוני הטרור, כך שאם אתם רוצים פעם בחיים להיות אייטם בטוח אצל רפי רשף, הדרך פשוטה מאוד. טוסו לקולומביה, צאו לטייל בשטחים הנרחבים האלה, פלו בשבי והפכו לעוד אחד מ־750 החטופים שמוחזקים כרגע בידי לוחמי הגרילה. חדר המצב של משרד החוץ ייכנס לכוננות, אמא שלכם או אחותכם יזכו לראיון יומי אצל רפי, וכשתחזרו תגלו שהשבי הקולומביאני הוא גן עדן לעומת חיזוריהם העיקשים והבלתי נלאים של יאיר לפיד, אילנה דיין ובן שני. עד כאן מסע עולמי, אבל אני הרי יודע שאתם מתים לחזור למקום האמיתי. לבית של יפתח.

 

אז חזרנו. שעתיים אחרי טקס קבלת השבת, שלמה עדיין עם הכיפה על הראש אבל הראש כבר לא ממש שם. קטיה־תחת מתחממת ליד תנור הפחמים, מחכה ל־ג' שיסיים להתקלח, ונדמה לי שהמחשוף שלה עמוק מתמיד. שיעור הסנוקר הסתיים בהצלחה. המורים והתלמידות המשיכו למבחן מסכם באחד החדרים למעלה.

 

באחד החדרים למטה, לעומת זאת, ח' מחמם מגש אלומיניום במסגרת מה שהוא מכנה "המשחק הנרקוטי". החברים והחברות מסביב מחכים בסבלנות לתוצרת. אני שואל את ח' אם הוא יודע שבחודשים האחרונים הגיעו לקולומביה קצינים בכירים של צה"ל, יחד עם יוצאי השב"כ והמוסד, ושהם מנהלים ביחד עם ממשלת בוגוטה את המאבק הגדול ביותר אי פעם בקרטלי הסמים - או במילים אחרות, במה שמתחמם עכשיו על מגש האלומיניום שלו.

 

ח' נועץ בי זוג עיניים כחולות ויפות ועונה בבירור: "אל"ף, עמנואל, לא הבנתי את השאלה. ובי"ת, היא ממש לא מעניינת אותי".

 

וואלה, אני אומר לעצמי, הוא זיהה אותי. זה אומר שמצבי טוב, וגם שמצבו לא ממש מעורר דאגה.

 

בסיס אי שם בבוגוטה

"שמונה מתוך כל עשר שורות קוקאין המוסנפות לנחיריים בניו יורק, ברלין, פריז ותל אביב מגיעות מקולומביה". אני מדקלם את הטקסט הזה למצלמה בשעת אחר צהריים קרירה ונעימה בכיכר המרכזית של בוגוטה. מסביבי נהנים תושבי המקום מהאוויר ומהאווירה, נגני רחוב מביאים אותה במוזיקה לטינית משובחת, מוכרי בלונים וסוכר אדום מציעים את מרכולתם, ילדים מאכילים את היונים ממש כמו בכל כיכר תרבותית באירופה.

 

עד לפני כמה שנים היתה בוגוטה עיר מפוקפקת, שמפחיד להסתובב בה ביום וממש לא מומלץ בלילה. בחמש השנים האחרונות, מאז שנשיא חדש ואמיץ החליט שהעיקר לא לפחד כלל והתחיל להילחם בברוני הסמים ובראשי הטרור, הסכנה העיקרית כאן היא לתייר שחוצה את הכביש באמונה נאיבית שהרכב הדוהר לעברו מימין באמת יעצור בסוף ברמזור האדום.

 

בעודי מדקלם את הטקסט על חלקה של קולומביה בייצור הקוקאין העולמי, ניגש לעברי אזרח זועם. הוא כמובן לא מבין עברית, אבל שומע את המילה "קוקאין" חוזרת על עצמה יותר מדי, ומסביר לי באנגלו־ספרדית עצבנית שקולומביה היא כבר מזמן לא רק סמים, ושאפשר להגיד עליה גם דברים טובים.

 


"בזמן האחרון השתנתה התמונה והמלחמה הפכה לברורה יותר. שחור נגד לבן: הקולומביאנים השלווים עם היונים והכיכר נגד ארגוני הטרור ושדות הקוקה שלהם"

 

תראו מה זה, אני אומר לעצמי, יומיים בבוגוטה - וכבר אני תקשורת עוינת. מין עיתונאי קטן ושלילי, שבמקום לספר לצופי ערוץ 2 על ילדים ויונים שעפות בכיכר היפה מתעקש לקשקש על מלחמה שמתחוללת כמה מאות קילומטרים משם. האזרח קלט את המזימה שלי בשלמותה ובטח רץ ללכלך עלי בטוקבקים. בצדק. באתי לקולומביה המקסימה לא בגלל היונים בכיכר, לצערי גם לא בשביל קטיה־תחת, ולאסוני אפילו לא בגלל נתחי הבשר האלוהיים - מדיום־רייר בבקשה - אלא בגלל שבקולומביה יש מלחמה. אשכרה מלחמה. היא נמשכת כבר 50 שנה, וברובן לא היה באמת ברור מי נגד מי ולמה, והאם הממשלה אכן נלחמת בברוני הסמים או בעצם משתפת איתם פעולה.

 

בזמן האחרון השתנתה התמונה והמלחמה הפכה לברורה יותר. שחור נגד לבן: הקולומביאנים השלווים עם היונים והכיכר נגד ארגוני הטרור ושדות הקוקה שלהם. "מלחמה בלבן". היא יומיומית, אכזרית, רחוקה מאוד מעניינים יגעים של חוקי משחק וזכויות אדם. זאת מלחמה שמתנהלת בג'ונגלים ובאוויר ובים על פני מאות אלפי קילומטרים, ורק בשנה שעברה נהרגו בה משהו כמו 3,000 בני אדם בלי שתשמעו על כך אפילו מילה אחת מערד ניר או מאיתי אנגל. 500 מההרוגים, אגב, היו חיילים בצבא הקולומביאני. היתר לוחמי מחתרות, טרוריסטים, ברוני ובלדרי סמים.

 

הנה אתם מתחילים להבין מה הביא אותי לחפש מלחמות של אחרים, 19 שעות מרב־אלוף במילואים דני "טעיתי" חלוץ ומרב־אלוף בפועל גבי "תיקנתי" אשכנזי. באתי לקולומביה בגלל שהמלחמה שם היא ממש מתחת לאף שלנו, ובאתי לקולומביה בעיקר מפני שלא באמת חשבתם לעצמכם שבמקום שבו יש מלחמה לא ינהלו אותה ישראלים.

 

צבא העם הלא נכון

לפני 25 שנה פגשתי אותו, את רב־סרן ישראל זילברשטיין, על כביש בחמדון עלי בלבנון. חודש אחרי ששרון ורפול הוציאו אותנו למלחמת לבנון הראשונה, היתה באוויר אופוריה של ניצחון. זילברשטיין, אז מפקד סיירת הצנחנים, הרשה לעצמו לארגן סיור הורים שכולים בעומק השטח, שני מטרים מביירות. הצטרפתי לשם ככתב של "במחנה" יחד עם טלי, בת הזוג שלי. ממש יום טיול פסטורלי ונחמה קטנה להורים, שבניהם נפלו במלחמה שניצחה אחת ולתמיד את הטרור. יום למחרת התפוצץ על הכביש הזה מטען צד, ו־20 חיילים נהרגו. בבת אחת התפוגג הניצחון והסתיימה החגיגה, וכמה שבועות אחר כך, בסברה ושתילה, הפכה "מלחמת שלום הגליל" שם נרדף לכישלון הצבאי הראשון של ישראל.

 

בחודש שעבר פגשתי את רב־סרן זילברשטיין, שהיום הוא האלוף במילואים ישראל זיו, במבנה מכוער שהזכיר לי בית הבראה של קופת חולים משנות ה־60. זה היה בית ההארחה של קציני צבא קולומביה, וזיו היה שם בשיחת עבודה עם הגנרל חוזה לאון פאדייה, רמטכ"ל צבא קולומביה. הגנרל, שהבחין בנו מצלמים, הישיר מבט למצלמה ואמר בגאון ובפאתוס שהגנרל זיו הוא מתנת אלוהים לקולומביה ולמלחמתה בטרור. ניסיתי למצוא ניצוץ של דמעה בזווית עינו של האלוף, אבל הפוץ הקשוח לא נתן לי את זה. שנה אחרי שרמטכ"ל אחר, דן חלוץ, דחה את הצעתו לעזור במלחמת לבנון השנייה - והורה למעשה את הדרך הביתה - היה ברור לי שזיו חושב כמוני עד כמה העולם מוזר. עד כמה הוא היה אמור לעזור עכשיו במלחמה בטרור אחר ולקבל מחמאות, או סתם איזה קידום קטן, מרמטכ"ל אחר.

 

מה שלא עניין את ח' ומגש האלומיניום שלו, ובצדק, הוא שיחת היום במשרדי הממשלה והנשיאות של קולומביה. כבר תשעה חודשים שהאלוף זיו, בראש חבורה של כמה עשרות יוצאי צבא, שב"כ ומוסד ישראלים, מסתובב במסדרונות משרד ההגנה בקולומביה משל היו משרדיו של השר ברק בתל אביב. שם הוא מגבש מחדש את אסטרטגיית המלחמה בטרור, בסמים, ובהוגו צ'אבס המדרוב מהשכנה הוונצואלית. זיו, אגב, מעדיף שנגמד את כוחו; לא נעים לו להעליב את המארחים, וחמור מזה - לא כדאי לעצבן את האמריקאים, שעד לאחרונה היו הכוח הזר הדומיננטי היחיד במסדרונות האלה. זה עוד עניין אחד שמבדיל בינו ובין ח' ו־ג' ו־מ', שממשיכים לחגוג לא הרחק ממנו ולהראות לכולם - ובעיקר לכולן - שהגבר הישראלי כובש, ושהוא עושה את זה אולי לא כל כך אלגנטי, אבל כן מאוד חזק. ובעיקר, כמובן, מאוד מהר.

 

פלאנט טרור

בלילה האחרון לפני השיבה הביתה אנחנו חוזרים להגיד שלום לילדים של החיים בבית של יפתח. בשלושת הימים שעברו מאז שהצטרפנו שם לקידוש כבר הספיקו כמה סטלנים לעזוב בחזרה למציאות הקשה, וכמה חדשים וטריים הגיעו והתמקמו בחדרים. טקס הקליטה, אם תהיתם, מהיר מאוד ונעים מאוד; ח', על תקן ותיק הבית, הוא שדואג להבהיר לכולם את הקשר שבין בית ההארחה לבית ההרחה.

 


"מי שרוצה יכול להירגע ולהגיד לעצמו ככה: מי שלא הביס את החיזבאללה בבינת ג'בייל, לעולם לא יצליח לנצח את רוצחי ה'פארק' בג'ונגלים האינסופיים של מדינה דרום אמריקאית משוגעת"

 

בחצות הלילה יוצאים כולם ל"טרק" השבועי. הרי בכל זאת מדובר במטיילים. המסע הארוך והמסוכן במונית המקרטעת נמשך עשר דקות ושלושה קילומטרים, בין רמזור אדום אחד למשנהו, עד למועדון ריקודים. התור בכניסה ארוך, ארוך מאוד, אבל החברים יודעים איך לעקוף אותו, ומכאן הדרך להצגת התכלית קצרה ובטוחה: אנחנו, המצלמות שלנו והחברים החדשים שזה עתה הגיעו נוכחים לדעת כמה זמן עובר מרגע ההחלטה ליירט - ועד שקולומביאנית צעירה תהיה חבוקה בזרועות ציוניות חסונות.

 

השעה היא חמש בבוקר כשהשלל הטרי והמצחקק מהמועדון מובל בחזרה לגסט־האוס, לשיעור סנוקר ולטעימה ראשונה ממגש האלומיניום. באותה שעה ממש מתעורר האלוף במילואים זיו לעוד יום של פגישות מעונבות במשרד ההגנה. זיו, אגב, יודע שיהיה מי שיעקוץ אותו. האיש שעמד בראש אוגדת עזה באינתיפאדה ולא ממש ניצח, האיש שחתום על חלק מהכנת הצבא ללבנון, בא עכשיו לייעץ לאחרים איך לנצח צבא טרור מתוחכם, עשיר ואכזרי במדינה של מיליון קמ"ר. שיעקצו, מצידו; בינתיים הג'וב הזה גם רווחי וגם פותח בפניו דלתות בעוד מדינות רבות בעולם, שעדיין רוצות לקבל עצות מקציני צבא ישראלים.

 

בקולומביה יש מלחמה, והיא צריכה לעניין את כולנו. אולי פה ושם גם להדאיג. אם האלוף ישראל זיו וממשלת קולומביה יצליחו אחרי 50 שנה במלחמה שאיש לא ניצח בה עד היום, יצטרכו להגיש על מגשי האלומיניום בבית של יפתח תפוחי זהב - ויצטרכו לחפש נושא חדש לבילוי ולשעשועים במועדוני תל אביב ודירותיה.

 

מי שרוצה יכול להירגע ולהגיד לעצמו ככה: מי שלא הביס את החיזבאללה בבינת ג'בייל, לעולם לא יצליח לנצח את רוצחי ה"פארק" בג'ונגלים האינסופיים של מדינה דרום אמריקאית משוגעת. מי שרוצה להאמין שזה אפשרי, שידבר עם השרים האופטימיים של ממשלת בוגוטה. האלוף במילואים זיו אומר שזה קשה אבל צריך לנסות, ושאסור להרים ידיים; ח' אומר שזה מעניין את התחת של קטיה־תחת; ואני, מה אני יודע? אני אומר שאם לא יגייסו ומיד את ביבי נתניהו, גם המלחמה הזאת בטרור תיגמר במקרה הטוב בתיקו.

 

 


לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
נערה קולומביאנית מקסימה. למצולמת אין קשר לכתבה
צילום: רויטרס
מומלצים