קוראות יקרות, הנה הסוד: כך תפתו שחקן

הפעם אספר על שבועיים מחיי, שהחליטו, לגמרי על דעת עצמם, להיות קצת שונים מקודמיהם. קרה משהו שהייתי אמור לצפות שיקרה מתישהו, אבל איכשהו, בפנים, עדיין הצלחתי לגמרי לא לצפות לו. פגשתי מישהי.

אל תבינו אותי לא נכון, פגישת נשים היא לא אירוע כזה חריג. יוצא לי לפגוש נשים בכל הדרכים המקובלות, החל בערבי סופשבוע במקומות בילוי ועד לאתרי ההיכרויות שעוזרים למלא לי את הלו"ז בדייטים. רק הפעם זה היה מאוד שונה. זה הלך ממש לפי הספר. פיתוי מושלם, יפהפה, קלאסי, מאתגר וכיפי שלא מהעולם הזה, מלבד העובדה הזניחה שמצאתי את עצמי בצד הלא נכון שלו.

ניקח רוורס שבועיים, סוף שבוע - התחלות

חבר שלי חזי ואני יושבים אצלי בסלון. רק שש וחצי, עוד קצת מוקדם ללכת לקרוע את העיר. אנחנו מעלעלים באתר היכרויות ויורדים זה על זה בלי חשבון. על המסך מתנוססת תמונה שלה. התמונה, אם להיות דוגרי, מזעזעת. כבר ראיתי מ"ק-77 שנראה טוב יותר. חזי טיפוס מאוד קולני כשמדובר במראה, והוא גם לא בחור עדין במיוחד. הוא אומר בדיוק את מה שיש לו לומר, והתמצית היא - עזוב אותה, בנאדם. אצלי בפנים הדיסוננס מתמתח לו מתחת לטחול. זה מרגיש לא נכון. משהו בתמונה מסריח מבסטת דגים סגורה ביום כיפור. התמונה ללא ספק מזעזעת, אבל הבחורה, איכשהו, לא.

בחרתי להקשיב לקולות. הקלקתי.

חמישה ימים מאוחר יותר - משיכה

פאב פלצני בחלק פלצני של העיר. יאפילנד סנטרל. אני לא מוצא חנייה זמינה ומאחר. רגע לפני הכניסה לבניין אני מאט את קצב ההליכה לשליש, מסדר את הצווארון, מותח גב, נושם עמוק. קומה שנייה. היא יושבת, לבושה מעיל ארוך, כוס עם נוזל צלול ולימון בידה, מחכה.

אני מתיישב. יש חיוך. "רגע, איפה הבירה שהבטחת לי?" אני שואל.

שוב זה עבד, או כך לפחות חשבתי. הרוטינה העייפה והמשופשפת שלי להזזת התחלה אונלייניות לעולם האמיתי. המעידה הכי קטנה של האשה, הצורך הראשון שהיא מפגינה, הופכת בן-רגע להזמנה (היא אותי) לבירה (על חשבונה), מנוסחת בצורה שמשאירה לה מעט ברירות (עוד דו-קרב עם תוצאות דומות או להיעלם, פחות או יותר). דרך זריזה להימנע מיותר מ-20 דקות קשקושי מקלדת, מלכודת שיחות-הנפש-במחשב, ולהגיע לדייט ראשון בלי לבקש אותו ישירות, בלי להזמין אותה לשום דבר ואפילו עם קצת השקעה מצידה. אני מחכה כבר ליום שזה יפסיק לעבוד ואצטרך לחשוב על משהו יצירתי יותר, אבל עד אז זה עובד, ומתרכזים בלתקן את מה שלא.

היא קמה. לא גבוהה. משקפיים עבים עם מספר גבוה. חיוך ערמומי. 45 קילו מקסימום. חמודה שבא למות, מהסוג שמסתובבות עם שיער אסוף ומראה קצת חנאני, ואתה פשוט יודע שהן חיית טרף במיטה. אני נמרח על הספה ומוציא ערימה קטנה של מטרדים אלקטרוניים מהכיסים האחוריים של הג'ינס. אני אוהב שיהיה לי נוח.

היא חוזרת מהבר מחזיקה משקאות, ומתיישבת לידי. נצמדת, המעיל עוד עליה. פתחה בקינו חזק, לבלבל את האוייב. קינו, או מגע קינסטטי, הוא מגע ללא אלמנט מיני - זה מעולה אם זה נראה טבעי, רע אם עושים את זה מזוייף ושקוף ומתכון לקריסה בשלבים מוקדמים אם לא עושים את זה בכלל.

"הלו, גברת, תורידי ת'ידיים, זה לא בחינם!"

היא נצמדת אלי עם הצד בלי לדפוק שום חשבון. תני לי תחמושת, נשמה. "הלו, גברת, תורידי ת'ידיים, זה לא בחינם!". אנ-גארדה. השיחה מתחילה. דקה לתוכה היא קמה ומורידה את המעיל.

וואו.

השיחה מתחילה להתפתח. היא מרתקת, זה כיף. הצד שלי שזורם עם השיחה נהנה, והמטה שמנהל את המאבק הטקטי נתקל כל הזמן במשובים מעורבים. רגע אחד משהו שעשיתי עובד ושפת הגוף שלה משדרת משיכה בפול-און. שתי דקות אחר כך היא שולחת לי שפת גוף של אתה-לא-מעניין-אותי-בכלל. ואז, שוב מחמאונת, בדלת האחורית.

ישיבת המטכ"ל בתוך הראש שלי סוערת. הגנרלים מתכננים וצועקים, החפ"שים מתרוצצים למלא הוראות בכאוס השורר. פתאום, אחד החיילים נעמד ליד שולחן הגנרלים ואומר בקול שקט "סליחה". שלוש פעמים הוא אומר את זה עד שמישהו שם לב. המבטים סבים. החייל נוזל פחד מהאוזניים. בקול קטן וחושש הוא אומר את זה: "היא מחלקת לנו ולידציה, טיפה טיפה. בדיוק במקומות הנכונים. היא...." הקול שלו דועך.

היא לא סתם מקשקשת איתך, גם היא מנהלת חמ"ל! הממזרה יודעת מה היא עושה!

"יאללה", אני אומר וקם. "בא לי על איזה סושי". בקטנה, נישנוש לילה באיזה חור. דייט ראשון לא מורחים. גומרים אותו בשיא.

"אני מכירה מקום".

אה? זו לא היתה הזמנה.

את השכונה הזו אני לא מכיר, זו טריטוריה שלה

היא מהאזור, אז היא נוהגת. מסעדה יוקרתית, שלושת רבעי שעה לפני סגירה. לא. לא לא. מסעדות יוקרתיות זה לאנשים חשובים בחיינו, לחגוג עשור לנישואים, לא לדייט ראשון כשבא לך על איזה חור בקיר שמוכר משהו טעים. זה רע, זה לא נכון. זה לא איך שאני עושה את זה, לכל הרוחות. אבל את השכונה הזו אני לא מכיר, זו טריטוריה שלה. לשבת זה מול זה במסעדה, עדיין בדייט ראשון, לאכול ארוחה גדולה באמצע הלילה. פאק.

עם סיום הארוחה, בלי שום בושה, היא שולפת את תרגיל התן-לה-חצי-מהסכום-בשטרות-תשאיר-אותה-לשלם-וגש-לשירותים. רק מה, היא נתנה לי רבע בשטרות. 'סאממק, גם לשלם עליה? ג'נטלמן היא עשתה ממני? להדוף את המצב בחזרה עליה? מיותר. יאללה, נו, בקטנה. שלא יהפוך להרגל. שילמתי.

חזרתי הביתה מבולבל, עם תחושה מוזרה. היא השאירה את החותמת האוניברסלית של שחקן בליגה של הגדולים. למרות הכל, היא הצליחה להבקיע את השער של הערב, הישר לאמצע הרשת. קיימה את מצוות "עשה" מספר אחת. היא השאירה את המטרה שלה במצב טוב יותר מכפי שקיבלה אותה. אני יכול רק לקוות שהחזרתי לה באותה המטבע.

היא יצרה אצלי משיכה, ולא רק עם המראה שלה. לא היתה שום משמעות לבחירות המודעוֹת שלי. היא פשוט היתה "זה", ועל פניו מכל הסיבות הנכונות. נמשכתי. היא פיתתה אותי. המילה "מרומם" לא היתה עושה צדק לרגשות שלי. את מפתן הדלת שלי חציתי כשאני צועד על עשרה סנטימטרים של אוויר.

לא תיארתי לעצמי שנקודת השפל מחכה לי למחרת היום...