זה לא הולך להיות לילה של סקס, תודה לאל
לא עכשיו. לנצל סיטואציית דיכאון זה כמו לשכב עם מישהי אחרי שמישהו קרוב אליה מת. אפילו אם יש מספיק משיכה לגרום לזה לקרות, גם אם אין לך מצפון ואתה בסדר עם היעדר התחשבות מינימלית, בבוקר למחרת זה תמיד יהיה גול עצמי. עליית שלב
היא לא גרה הכי קרוב, וגם לא הזמינה אותי לשום הפלגה, אבל בכל זאת עברתי דרכה בדרך מהעבודה, עדיין תקוע בתוך עניבה. נפגשנו רק יומיים קודם לכן. אני לא מת על להסתובב אצל אנשים לבוש ככה, אבל למי אכפת.
הזמנו פיצה, נשארנו בבית וראינו בטלוויזיה סדרת דרמה שהיא אוהבת. מיקמתי את עצמי צמוד אליה. כמו זיכרון שקושר לנו תחושה שחווינו עם מוזיקה ששמענו באותה העת, תחושה שעולה מחדש כל אימת ששומעים שוב את אותה המוזיקה, את מה שהיא הולכת לחוות עכשיו אני רוצה שהיא תקשור אלי. לא היה מספיק מומנטום לסגור בסקס, והבת שלה היתה כל הזמן בסביבה, אבל גם לא היתה שום סיבה להיות לחוץ. היה ערב כיף מדולל בהקנטות עם חיוך ערמומי, וניכר ששנינו נהנים מכל רגע. נהיה ברור שאני מבין שהיא משקיעה בתקשורת אי-איזה תכנון זדוני, וגם היא כבר קלטה אותי. התקדמנו שלב. אני-יודעת-שאתה-יודע, אבל-זה-פשוט-כיף-לי-מדי-להפסיק. גם לי היה.
עבודה, מלווה בכמה שעות בחלוק בפקולטה למדעי החיים, ושוב לשלוף מחשב, להתחבר ולנסות מרחוק לכבות שריפות שמשלמים לאנשים אחרים בעבודה להצית. שגרה צפופה, עוד יום אינטנסיבי לתאים האפורים. קבעתי עם חבר לערב, אבל השריפות בערו ונאלצתי לבטל. בשבע ורבע נכנסתי הביתה, מותש אבל מרוצה מעצמי. מטרד אלקטרוני מספר אחד מזמזם. זו היא, שואלת מה אני עושה. אני אומר לה שלא תפתח שום רעיונות, לא היום. אני סחוט. ואז היא זורקת פצצה - פיטרו אותה.
פיטורים זה דבר כואב, תמיד. זה תמיד אישי. זה תמיד אתה. לא צריכים אותך, נכשלת, אתה לא שווה. לא משנה את מי תאשים, מה תגיד לעצמך ואיך, הכניסו לך פטיש באגו, בנפש ובביטחון העצמי, וזה כואב. היא לבד, וקרוב לוודאי מבואסת שועלים.
"תני לי שלושת רבעי שעה".
קומקום. בוץ. דלת. סופר. מדף פירות. חבילת תותים. הבית שלה. "הבאתי את זה בשביל הקטנה ובשבילי, אבל גם את יכולה לקחת כמה". הקטנה בכלל אצל אבא שלה מסתבר. נו, לפחות התותים. פירות יער זה תרופה לנפש.
ערב של סקס מושלם בכמעט כל סיטואציה אחרת
ישבנו ודיברנו וצרכנו סמים חוקיים. היא באמת היתה בנאחס. ערב של סקס מושלם בכמעט כל סיטואציה אחרת, ובו-זמנית הוא פשוט לא יכול להיות כזה. הבחורה הזאת היא דיסוננס אחד מהלך. שעה אחת מאוחר יותר, אנחנו על הספה. "מה חשבת על התמונה שלי באתר?" היא שואלת בחיוך קנטרני. הממזרה. לא סתם דווקא התמונה ההיא שם, מסתבר. סיפרתי לה על מה חזי חשב על התמונה וקיבלתי חיוך ערמומי בחזרה. אנחנו מקשקשים ונהנים ופוזלים בטלוויזיה ומתחרמנים כמו בני 14 שרק גילו את עצמם. ושוב סיבוב. היא פונה אלי, מסתכלת לי בעיניים ומשגרת טיל היישר אל הגבות.
"למה באת?"
נו, זה קל. "פיטרו אותך היום. זה נאחס. כשיש לנו מישהו להיות איתו, זה פחות נאחס". אבל היא לא מרפה. עכשיו היא צריכה לדעת, ועכשיו היא מדברת בפנים ישרות. התוודות יותר כנה אי אפשר לסחוט מבן-אדם - היא משדרת שהיא חצתה את גבול ההשקעה הרגשית. הצד הרציני של האם החד-הורית נטל את המושכות. המשחק נפסק.
"מה אתה מחפש?" היא שואלת אותי.
"מה את חושבת שאני מחפש?" אני עונה בכנות, וזה באמת בא הישר מהלב. הפנים שלי ישרות לחלוטין. המבט שלי נעול על שלה. אני לא ממצמץ. החיוך הערמומי נעלם כלא היה. זו השאלה שהכי קל לענות עליה, אבל הדרך היחידה לנסוך בתשובה שמץ של אמינות היא למשות אותה מהשפתיים שלה. לקח לה 20 שניות של קרב מבטים עם תהייה.
"אתה מחפש מערכת יחסים".
זה כתוב, בפרופיל שלי באינטרנט, שחור על גבי מסך. גם כתוב שיש לי חבילה לא קטנה משלי. אבל אני לא מפחד ממים עמוקים, ואני לא צריך להתאמץ כדי להעביר את המסר הזה במידה והשאלה מגיעה. בזה התעודות שלי כשרות.
"נכון". אני מחזיק בארשת רצינית, המבט עדיין נעול עליה. אני נותן לזה לשקוע.
המבט שלה אומר שהיא רוצה להאמין, אבל היא מנוסה. היא לא תחלק כזה אמון בזול.
עוד שתיקה ארוכה.
"אני עוד לא יודעת". רמז לחיוך, ללא גרגר עצבות.
אני לא נצמד כמו מדבקה לכל מי שבילתה איתי ערב אחד
אני נושם לרווחה ונכשל נחרצות להסתיר את זה. זו התשובה שרציתי לשמוע. "כן" בשלב הזה היה נראה תמוה, משדר צורך מצידה ומקלקל לי – אני לא נצמד כמו מדבקה לכל מי שבילתה איתי ערב אחד, ו"לא" לא משאיר הרבה לקוות אליו. כשכל רגע מושך עוד ועוד השקעה רגשית מצד שנינו, "עדיין לא" זה זהב.
אני מושך אותה אלי על הספה ומנשק אותה על השפתיים, ואז מסובב אותה ומחבק אותה מהצד. הזמן עוצר מלכת. היא מסתובבת אלי ומסתכלת לי בעיניים, ושואלת אותי "אתה מבין? אנחנו מבינים איפה אנחנו עומדים?"
אני חושב שאני מבין. גבר, נו. אני שמעתי "אני רוצה, אבל אני חייבת לדעת שאתה על אמת, בוא נכיר יותר". אולי היא בכלל התכוונה "בוא נישאר ידידים". לך תדע. היא שמה אותי במצב שאני חייב לנחש למה היא מתכוונת, ללכת עם האינסטינקט. אני עושה בדיוק את זה. שפת הגוף שלה צורחת את התשובה לשאלה. יש משיכה. יש עניין. אני יודע מה הדבר שאני לא רוצה, ומהו הדבר שאני כן. אני לא רוצה הסבר טכני, כי אין ולא יהיה שום היגיון, וכשההשקעה נערמת עם כל רגע חולף, אני רוצה זמן. כל כולה, משפת הגוף עד המילים, משדרת משיכה ועניין במערכת עם מרכיב פיזי.
זה לא הולך להיות לילה של סקס, תודה לאל. הערב, אני כל-כך לא רוצה סקס. לא עכשיו. לנצל סיטואציית דיכאון זה כמו לשכב עם מישהי אחרי שמישהו קרוב אליה מת. אפילו אם יש מספיק משיכה לגרום לזה לקרות, גם אם אין לך מצפון ואתה בסדר עם היעדר התחשבות מינימלית, בבוקר למחרת זה תמיד יהיה גול עצמי.
נשארנו לשכב על הספה שלה, מחובקים. אחרי שלושת רבעי שעה הבנו שאף אחד מאיתנו לא רוצה להירדם, אבל גם אף אחד לא רוצה ללכת משם.
שוב הגיע הזמן לחזור לדו-קרב
הבית עדיין שלה. אם אני לא עושה משהו, זה ייגמר בהחלטה בוגרת להתקפל. שוב הגיע הזמן לחזור לדו-קרב. שלפתי מטרד אלקטרוני וכיוונתי שעון מעורר. "תשמעי. החדשות הטובות הן שנוכל לעשות את זה עוד קצת. החדשות הרעות הן שזה לא בא לך בחינם. צריך לקום מוקדם, לעבור דרך הבית, להגיע למוקדמת. מחר בחמש בבוקר את פאקינג קמה ויושבת איתי לקפה. תשתי שוקו אם בא לך לחזור לישון אחרי זה".
אם שילמת על זה, ניסח זאת יפה יזם הייטק שהכרתי, אתה תרגיש שקיבלת משהו בעל ערך בחזרה. פסיכולוגיה אנושית. היא חושבת על זה דקה, ונותנת לי את הנקודה. "חמש? הולך. גם ככה אני לא עובדת מחר". העיקר, תישאר.
זה היה הלילה הכי מוזר בחיי בו ביליתי במיטתה של אשה. שכבנו, מחורמנים, מלטפים ומשחקים, אבל לא היה סקס. לא כי לא רצינו. רצינו. אבל איכשהו, רצינו לא להזדיין עוד יותר, ורצינו להתעורר מחר עם הרגשה של מיליון דולר, לא של זילות וניצול. זה לא יברח, הזמן לא עובד לרעתנו. המשכנו להצליב חרבות בקטנה לתוך הלילה. מפעם לפעם זה דילג לארשת רצינית, ושוב חזר למשחק. אני לא בטוח מתי נרדמנו, אבל אני בספק אם ישנתי יותר משעה.
בוקר. אחד מסטול בוהה בי בחזרה מהמראה לצד המיטה שלי. הוא רוצה לחזור לישון, מבקש ממני רשות. המיטה, מלבדו, ריקה. יום אחרון השבוע. הוא מתמתח ומתיישב.
אני מרגיש שבפנים חסר לי משהו. קצת כמו חגורת הנשק ביום שהזדכיתי על הנשק בסדיר. ההבנה לא מאחרת לבוא. זו חגורת הבטיחות שלך. מחכה לך עוד סופ"ש עם הדבר האמיתי. זה שכשנופלים בו, זה כואב. זה כבר לא דייט, כבר לא סקס לבחון את השטח או סתם בשביל הכיף. זו כבר לא בחינת רצינות מצידה, או עוד ניסיון מיני רבים. זה אחד מאלה שבאמת עובדים לשניכם, שבא לשניכם עוד. מה שאני מרגיש זה פחד. פחד שזה לא יהיה זה, פחד מכישלון, פחד מכאב.
הגיע הזמן להחליף הילוך. לא טוב לי הפחד הזה
שוב דיכאתי אינסטינקט ללכת ולנסות לפתוח עם כמה נשים בו-ברגע באינטרנט, לקבוע כמה פגישות חדשות, ליצור לעצמי עוד רשת ביטחון רגשית, עיסוק נוסף, אם וכאשר תישמט הרצפה מתחתיי. עשיתי עוד קרב מבטים עם המראה. הפעם ניצחתי. בהבזק של רגע, הוצאתי את אחד המטרדים וביטלתי את שלוש הפגישות שכבר היו מתוכננות לי עם ידידות בשלבים שונים לשבוע הקרוב. הזמן להחליף הילוך הגיע. מוטב כרגע. לא טוב לי, כל הלפחד הזה. פחד הוא נבואה עם נטייה פתולוגית להגשים את עצמה. המעשים שהוא מכתיב בונים סביבנו קירות בלתי-נראים. תן לפחד להוביל, והוא יחפור את הבור שיהיה לך לאן ליפול אחר כך. בשביל הפעם הזו, אני אסתדר בלי לתת לפחד להוביל, גם על חשבון רשת ביטחון רגשית ועור פיל שיגן עלי.
זו לא הפעם הראשונה, ועדיין זה לא כמו שום דבר שהיה לי אי פעם. זה עובד לנו בערב שקט בבית, בטיול טבע בסופ"ש, להתעורר זה לצד זה בבוקר, וזה עדיין עובד לא רע כשיש ערמת צאצאים זועקים דבוקים אלינו מכל כיוון.
הערב ירד מהפרק מטעמי לוגיסטיקה, אבל היא בכל זאת זרקה "אז מה אתה עושה הערב?" דרך השפופרת. "יש לנו התערבות עם רוני", אני אומר. "משהו על מי מצליח ללמד יותר נשים לומר פתגם ברוסית בערב אחד". בין השורות, אנחנו הולכים לגהץ פתיח חדש, לעשות פאדיחות. זה לא חדש לה, וכנות פה כבר לא תפגע בי. "הכסף שלי עליך", היא אומרת.
אני שומע אותה מחייכת דרך השפופרת, ומגלה שאני מחייך בעצמי. היא יודעת שאני הולך לפלרטט ולפתוח ולקשקש ולסגור, אבל זה כבר לא משנה. היא לא פוחדת מהמשחק. היא מבינה את מהות הדבק שהדביק בינינו למשך הסיבוב הזה. משיכה עזה שגררה השקעה מצד שנינו. כמוני, גם היא יודעת שזה לבדו לא יספיק לטווח הארוך. בשביל זה צריך עוד דברים – עוד מבחנים בהמשך הדרך. הם יגיעו, אין מה למהר. כמוני, היא כבר היתה גם שם. לעת עתה שנינו יכולים לנשום עמוק עם חיוך מסופק על הפנים.
עלינו שלב.
לפנייה לכתב/ת 
