יאללה גבר, מה הפסקה? בוא נגמור כבר
אתה יודע כמה פעמים אתה פוגע בי ואני לא אומרת כלום? רק כדי לא לקבל ממך את התשובות המעצבנות של "ככה אני" ו"כל זה על הזין שלי". אז הגענו לשם. זה השלב הזה שרע, אבל לא רוצים לגמור. אז מפסיקים. כאילו שזה לא אותו דבר
אז מה? הפסקה? ה-פ-ס-ק-ה?
כן, הגענו לשם. זה השלב הזה שרע, אבל לא רוצים לגמור. אז מפסיקים. כאילו שזה לא אותו דבר. אני אמורה לחשוב עכשיו. וגם אתה. העניין הוא שלא בא לי לחשוב עליך. לא מעניין אותי איפה אתה עכשיו או מה אתה עושה. מצידי שתדפוק עכשיו בחורה בתנוחת דוגי, זה לא יזיז לי. מה שכן מזיז לי הוא למה לא ביטלת את היציאה של אתמול אחרי שהודעתי לך ששיניתי את התוכניות ובסוף החלטתי שאני כן רוצה להשאר איתך. כן, זה מה שמזיז לי.
נראה שטותי?? דווקא לא! כי מה שמפריע לי בין השאר הוא היחס הילדותי שלך לקשר, אלינו. העובדה שאתה לא מסתכל עלינו כדבר מוחלט, אתה לא רואה קודם אותי ואחר כך את כל העולם. אפילו לא קודם אותנו. אתה רואה את עצמך. אתה נהנתן, וזו תכונה שתמיד שנאתי. מפריע לי שאני צריכה להילחם על היחס שמגיע לי, אותו היחס שאני מוכנה לתת. אתה כבר יודע שבשבילי אתה ראשון בין כולם. אתה היחיד שמעניין אותי. אתה יודע את זה - ולא אוהב את זה. אתה חושב שאין לי כלום בחיים. רק את העבודה ואותך. ולך, איש העולם הגדול עאלק, יש מלא תחביבים, ואתה גם נורא חברותי כזה ואוהב לשתות בירות עד השעות הקטנות של הלילה ואז לדפוק שינה של החיים ולהתעורר מאוחר לעבודה. וואו, איזה גבר.
אז דע לך שאתה טועה לגבי. אני תמיד מרגישה מפגרת כשאני מנסה להסביר שיש לי עוד דברים חוץ ממך ומהעבודה, עוד אהבות. אבל הן לא נחשבות מבחינתך, כי הן לא באות לידי ביטוי בשלושה טיולים ראוותניים לחו"ל כל שנה. אני אוהבת דברים פשוטים כמו מוזיקה, קריאה, שפות, כתיבה. אבל זה לא בומבסטי מספיק, נכון? לא מרגישים את זה ביום יום. אבל זה לא אומר שאני לא מאושרת, לא מסופקת. אני מרגישה שלמה עם החיים שלי כפי שהם, מספיק עשירה. אני מתה על העבודה שלי, היא עושה אותי מאושרת ומסופקת. אני אוהבת את יכולת הכתיבה שלי, והיא לפעמים מביאה אותי להבנה שאלף שעות עם פסיכולוג לא יביאו אותך. נכון שאני לא נוהגת לצאת עם חברות לפאבים ולשתות ערבובים של בירות ודרינקים, כי זה לא הקטע שלי. אבל יש לי כמה חברות בודדות שאני אוהבת והן מספיקות לי.
על העניין הכלכלי כבר הסכמנו, אני אחסוך ואתה תבזבז, ואני לא אגיד לך כלום על זה. אתה לא תבקש ממני לקנות קרמים ב-150 שקל רק כדי שתרגיש שגם אתה יכול לבזבז להנאתך. אז בוא אני אגיד לך משהו: אתה יכול לבזבז כמה שאתה רוצה. אני מאוד מרוצה מאיך שאני חיה, מכמה שאני חוסכת, ואני לא מרגישה שאני מונעת מעצמי משהו. ואם אתה מרגיש איזשהו פאק אצלך, זו כבר הבעיה שלך.
ובכלל, תפסיק להפיל עלי ועל דרך החיים שלי את הבעיות שלך, כי זה כבר ממש נמאס לי. אמרתי לך בצחוק שאני אקים תיבת תלונות, שאפתח בכל רבעון. אולי זה לא היה ממש בצחוק.
לא שאין לי תלונות לעצמי, יש לי. איתך התחלתי בפעם הראשונה להרגיש שאני קנאית. קנאית כשאתה מסתער על כל אדם ברחוב שחלקת איתו איזה חצי מסטינג בעבר. מה יש בהם שאתה רץ אליהם ככה, כאילו כל כך שמח לחמוק ממני לכמה רגעים ארוכים, ארוכים הרבה יותר מכפי שאמורים היו להיות. כמו הפגישה עם מה שמה, ההיא מהחנות, שדיברת איתה אולי חצי שעה מבלי להגיד שלום לאחי הקטן שהיה באותה החנות. נפגעתי בשבילו, נפגעתי בשבילך ונפגעתי בשבילי. פגעת בי.
אתה אפילו לא מספיק מזיין אותי. אז כל הזין
זה בכלל מזיז לך? אתה יודע כמה פעמים אתה פוגע בי ואני לא אומרת כלום? רק כדי לא לקבל ממך את התשובות המעצבנות של "ככה אני" ו"כל זה על הזין שלי", "לא אכפת לי". מצידי שהכל ייגמר עכשיו ושאני אשאר לבד. בלעדיך. לא אכפת לי. כי הרי איך אמרת? אתה לא מספק את הסחורה. אתה לא בשבילי מספיק, לא מספיק עושה בשבילנו, בשביל לקדם את הקשר התקוע הזה, אפילו לא מספיק מזיין אותי. אז כל הזין. נמשיך הלאה. נגמר ההוא ונגמר אתה, זו טראומה, אבל נתגבר.
אני לא יודעת אם בעוד שבוע, כמו שהחלטנו, אחרי שנגמור לחשוב ונניח נחליט שאנחנו מעוניינים לנסות שוב, אז איך נוכל לשקם. אני אליך לא חוזרת. לא לקשר התקוע, לא לדירה הכתומה שלך, לא לשותפך התקוע.
אז יאללה גבר, בוא נגמור, כידידים, כשונאים, לא אכפת לי, רק בוא נגמור כבר, נגמור.
לפנייה לכתב/ת 
אני אוהבת את יכולת הכתיבה שלי
צילום: index open
מומלצים
