השלום ינצח

מהי קריאת הכיוון שמציעה הציונות הדתית לציבור הישראלי? שאלה זו, שהיא נכונה לכל זמן, עומדת באופן בולט על סדר היום הציבורי בעקבות הפיגוע הרצחני בישיבת מרכז הרב.

הסולידריות הישראלית, שלמרות כל הקיטרוגים כנראה עוד חיה וקיימת - בבחינת "כל ישראל ערבים זה לזה", מיקדה את תשומת הלב אל "מרכז" (כפי שנקראת הישיבה בפי ציבור הכיפות הסרוגות). ואם הישיבה היא אמנם המרכז הרוחני של הציבור הדתי-לאומי הרי כעת נשואות עיני כל ישראל להתייחסויות ולתגובות הציבור הזה לפיגוע הרצחני במרכז שלו. לראות מהי קריאת הכיוון שהוא מציע.

והנה, סמוך לסיום ה"שבעה", התפרסמו במקומותיו של הציבור הדתי-לאומי לפחות שתי קריאות. האחת - קריאה להגיב על הרצח בחיזוק המאבק התקיף נגד הערבים, והשנייה - קריאה לציבור לקום מן האבלות ולעשות מעשה - להרוס את בית משפחתו של הרוצח. אתמול כבר היו צעירים שהפנימו את המסר ויידו אבנים בג'בל מוכאבר לעבר ערבים.

לעניות דעתי, אלו תגובות של שכל ישר ובריא (אף אני קראתי בשבוע בראיון לטלוויזיה להרוס את הבית ולגרש את המשפחה, ואף לעשות לרוצח "קבורת חזיר" - למען החיים והשלום). אבל במבט רחב יותר על הדרך - אפשר להיזהר ממכשולים. המסוק המשקיף על הדרך המבט כולל יכול למנוע תאונות דרכים. והרי בדרך המתפתלת בין תהומות אין זה הכי חכם לנהוג פשוט ישר-ישר. כמו המזל"ט, המשקיף על זירת הפעילות של כוח צה"ל, ויכול לתת לכוח סיכוי גדול הרבה יותר לנצח.

לטעמי, חכמים ותלמידיהם צריכים לראות את התמונה הכוללת: מה מצבו של עם ישראל, מה עמדתו לעומת אויביו, מה מצבו של עם ישראל בעולם. מה לעשות? האם לקרוא לפעולה מסוימת או אחרת - או הפוכה - זה צריך לנבוע מקריאת המצב. למה תביא קריאה למעשה מסוים, למה היא תביא למעשה? לא רק מהי הכוונה הטובה והישרה - אלא גם מה יקרה בפועל בשטח. הרי אמרו כבר חז"ל: "איזהו חכם הרואה את הנולד".

כל נתיבותיה - שלום

באתי לחלוק כאן את מה שהבנתי במשך שנים של לימודיי מן התורה: המוסר הכולל ביותר שלנו הוא - שלום. הפוסק הגדול שלנו, הרמב"ם, מסיים את הלכות פורים וחנוכה "המציינות את החגים של המלחמות והנצחונות שלנו" במילים פשוטות: גדול השלום שכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם, שנאמר: "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום".

לפי ספר היסוד של חוכמת הסוד שלנו, ספר הזוהר, "שלום" הוא שמה של התורה. יתר על כן, לפי חז"ל, "שלום" הוא שמו של הקדוש ברוך הוא בעצמו. לכן, ה"קדיש" שהוא תפילה בארמית שיתגדל ויתקדש שמו של הבורא בעולמו - מסתיימת בתפילה לשלום. גם תפילת העמידה, הנאמרת לפחות שלוש פעמים ביום, מסתיימת בתפילה לשלום. זאת היא מטרת העל שלנו ולפיה צריך לבחון כל קריאה לפעולה. האם צריך לקרוא לפעולות תקיפות ואף אכזריות נגד אויבינו? לפעמים - בהחלט כן. אבל האם אנו שוקלים אם הפעולה המסוימת תקדם את מטרת העל שלנו.

כאשר עיניי ישראל נשואות לישיבת מרכז - למה צריכים תלמידי החכמים לקרוא את הציבור? לעניות דעתי: לקרוא לפעולות - גם אכזריות וגם נדיבות - בתנאי שהן עשויות לקדם בפועל את מצבנו הכללי. כל בוקר, ממש לפני שהוא יוצא למלאכת יומו, אומר המתפלל מן הסידור את הסיסמה האמורה לתת כיוון לפעולותיו היום: תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם.

הציבור הדתי-לאומי גאה בכך שבמירוץ הלפיד הבין-דורי הוא לקח את דגל ההתיישבות מזקני תנועת העבודה כדי להמשיך ולהרים אותו. זה היה בדור הקודם. בדורנו מתבקש שכאשר מתרופף דגל השלום בידי השמאל הישראלי ורבים כל כך התייאשו מן השלום, ישמיע הציבור הקורא לעצמו "אמוני" את קריאת האמונה של רבי נחמן מברסלב: "אין יאוש בעולם כלל".

כאשר לפני יותר משבוע עמדתי כרב מספיד מול אחד מן הנרצחים בישיבת מרכז הרב, ביקשתי בהספדי להביע בפני המשפחה, החברים וכלל הציבור את האמונה שהרצח לא יעצור אותנו מללכת בדרכינו. "אני שלום", קראתי את הביטוי מתהילים פרק ק"כ.

"זכור את אשר עשה לך עמלק", קראו בבתי הכנסת בשבת האחרונה. אסור מבחינה מוסרית ולא חכם מבחינה מעשית למרוח ולטשטש את הקשיים הגדולים - ולעתים קרובות הנוראיים - בדרך לשלום. אבל בזה מוכיח המאמין את אמונתו: בכך שהקשיים - אפילו הנוראיים ביותר - אינם מביאים אותו לשכוח את ההתסכלות הכללית ואת מטרת העל. 

התורה מספרת שכאשר לחם ישראל בעמלק - עמד משה על ראש הגבעה. כאשר הרים את ידיו היו ישראל מתגברים, וכאשר רפו ידיו - גבר עמלק. שואלים חז"ל: וכי ידיו של משה עושות מלחמה? "אלא שכאשר היו ישראל מסתכלים כלפי מעלה, אז היו מתגברים".