ריצ'ארד מינס

כל רעיון שהמוח שלך מסוגל להגות, הגוף מסוגל לבצע. זה המוטו שמלווה אותי כל חיי, והוא נכון לא רק לגבי הישגים פיזיים, אלא גם בעסקים ובאמנות.

רוב ההצלחות מתחילות בכישלון. החוכמה היא לקחת את הכישלון הזה ולהפוך אותו להצלחה, בדיוק כמו בסיפור על דוד וגוליית. אתה צריך להתמודד עם הגוליית שעומד מולך, לא לברוח ממנו.

כשהייתי ילד אסרו עלי לבכות. גדלתי בחווה טקסנית טיפוסית לאבא אירי ולאמא יהודייה, אבל האומנת שלי היתה אינדיאנית משבט הצ'ירוקי. בכל פעם שהעזתי לבכות היא נזפה בי ואמרה שגברים אמיתיים לא בוכים. ככה חונכתי, לטוב ולרע.

בגיל שש קיבלתי שיעור ראשון בעמידה על עקרונות. הקו־קלוקס־קלאן היו חזקים מאוד בטקסס באותה תקופה, והמראה של גופה שחורה תלויה ברחוב לא היה נדיר במיוחד. אבא שלי, שהיה בעלים של רשת חנויות, הצליח להסתבך איתם, כשהרשה לשחורים להיכנס אליו לחנות. יום אחד הצצתי מהחלון וראיתי צלב גדול בוער בחזית הבית, ו־12 לובשי מסכות על סוסים שקראו לאבא שלי לצאת החוצה. אמא שלי התחננה שלא ייצא, אבל הוא לא היה פחדן. הוא יצא החוצה בלי נשק והתחיל להתעמת איתם, עד שפתאום נשמעה ירייה. מנהיג החבורה נפל מהסוס, ודם הכתים את המסכה הלבנה שלו. ואז ראיתי את סבא שלי, שהיה צייד באפלו, מתקדם לכיוונם עם רובה דרוך. הוא היה אדם שממעט במילים, אבל באותו יום הוא נשא את הנאום הארוך ביותר שאי פעם שמעתי ממנו. "תורידו את המסכות שלכם", הוא אמר, "אני אוהב להסתכל לגבר בעיניים לפני שאני הורג אותו".

הטקסנים לא מדברים הרבה, אבל כשהם אומרים משהו - זה חשוב. חברי הקו־קלוקס־קלאן נסו על נפשם והשאירו את הגופה של המנהיג שלהם שרועה על האדמה. מאז לא הטרידו אותנו שוב, ואבא שלי המשיך לעשות עסקים עם מי שהוא רצה.

כשאתה גדל בטקסס אתה רגיל ללכת מכות. זה קורה כמעט בכל יום, אבל להבדיל מאנשים אחרים שישר שולפים סכינים, הטקסנים נלחמים באגרופים ובסוף הקרב לוחצים ידיים. ככה זה, גם במכות יש קוד אתי.

התחלתי ללמוד איגרוף רק כדי לנצח מישהו. כשהייתי בן 10 ההורים שלי רשמו אותי לפנימייה צבאית. ביום הראשון ללימודים ניגש אלי אחד הבוגרים, התגרה בי ושבר לי את האף. הלכנו מכות עד שהפרידו בינינו, ועוד באותו יום מצאתי את עצמי איתו בזירה. זאת היתה הפעם הראשונה שלבשתי כפפות איגרוף. ערכנו שלושה סיבובים, ושלושה ימים היו לי פנים נפוחות. באותו יום החלטתי ללמוד איגרוף - לא בגלל שרציתי להתאגרף, בגלל שרציתי לנצח את הגוליית הראשון שלי.

כולם אוהבים אותך כשאתה חזק. אחרי הסיפור הזה יצא לי שם של בחור די קשוח, הייתי קפטן נבחרת האיגרוף וקפטן נבחרת הפוטבול, וכנראה שבגלל זה לא נחשפתי לגילויי אנטישמיות כילד. להפך, תמיד הייתי פופולרי.

עשיתי דברים בדרך שלי, כמו פרנק סינטרה. אמא שלי, כמו כל אמא יהודייה, רצתה שאלמד רפואה, אבל אחרי שנה הבנתי שזה לא מה שאני רוצה לעשות והתחלתי ללמוד עיתונות. עבדתי כעורך מהדורת יום ראשון של ה"יוסטון כרוניקל", ואחר כך פתחתי חברה ליחסי ציבור ולפרסום. אחד הלקוחות שלי, בעלים של כמה מועדוני כושר כושלים, פשט את הרגל - והציע שבמקום לשלם לי הוא יעביר לידי את העסק. ירשתי ממנו חובות עצומים, אבל גיליתי איך אפשר לשלב בהצלחה פרסום וספורט, שני התחומים שבהם עסקתי רוב חיי.

קיבלתי זכויות מלאות על המילה "ספא". המושג הוא בלגי במקור, והיה בשימוש בעיקר באירופה. במשך עשר שנים יכולתי לתבוע כל גוף מסחרי באמריקה שהשתמש במילה הזאת, שזה כמובן משימה בלתי אפשרית. בשלב מסוים המילה הפכה לביטוי שגור ולרכוש ציבורי.

הפכתי לבעלים של רשת מכוני הכושר והבריאות הגדולה בעולם. מכרתי אותה, והיום היא מוכרת בשם Bally Total Fitness. את הסניף הלונדוני שלנו מכרתי לשני חבר'ה שבדיוק פתחו מכון כושר ברחוב הולמס. הם קראו לו "הולמס פלייס".

אימון בלי מטרה הופך להיות משעמם. לכן פיתחתי לעצמי מנהג: בכל יום הולדת הייתי שובר שיא עולם. זה נתן לי משהו להתאמן לקראתו, וגם דרך מצוינת לקדם את העסק. את השיא האחרון שברתי ביום הולדת 70, כשהקפתי את הכינרת בסקי מים בפחות משעה.

הצלילה פתחה בפני עולם חדש. כל צוללן צריך לבחור את הכיוון שלו. יש כאלה שעוסקים בצילום תת־מימי, יש כאלה שמחפשים אוצרות - ואם אתה טורף כמוני, אתה הולך לצוד כרישים. הרגתי כרישים מ־28 סוגים שונים, עד שסטיבן ספילברג הוציא את הסרט "מלתעות" והחלטתי שביום הולדתי ה־48 אצוד עמלץ לבן.

אם אתה רוצה לצוד עמלץ לבן, תארגן לעצמך עצבים מפלדה. כריש עובד כמו סונאר; הראייה שלו די עלובה, אבל הוא יכול להרגיש תנודות במים ולהריח דם מקילומטרים. בשביל לצוד אותו אסור לרדוף אחריו: צריך לחכות במים עד שהוא מגיע ומתחיל להקיף אותך במעגלים. בשלב הזה ממתינים בסבלנות עד שהוא מספיק קרוב, ואז שוחים מעליו ותוקעים בו צלצל מרובה דיג בדיוק בקצה העליון של עמוד השדרה. מכה כזאת מנטרלת אותו לחלוטין. ירדתי למים מלווה בצלמים, וזה בדיוק מה שעשיתי. כל הצלמים מסביב הריעו לי, או לפחות ככה חשבתי.

התברר שהם ניסו להזהיר אותי. עמדתי במים והרגשתי את הדקירה הזאת בעורף שמרגישים כשמישהו נועץ בך מבט. הסתובבתי ואז ראיתי אותו: עוד עמלץ לבן. ריח הדם של הכריש הראשון משך אותו, והוא הגיע בשחייה מהירה ישר לכיווני. כשהוא חלף על פני הוא התחכך בי קלות, והחיכוך הזה שבר כל עצם בצד השמאלי של הגוף שלי. הבנתי שאם הוא יחליט לתקוף אותי אני גמור, וידעתי שלא אצליח לעלות למעלה בלי שהוא ירגיש. יכולתי רק להרוג גם אותו. אחרי שהאדרנלין התפוגג הבנתי מה באמת קרה באותו יום, ובפעם הראשונה בחיי הרגשתי פחד. מאז אני לא מתעסק יותר עם כרישים.

כל חיי הייתי נשוי, רק לא לאותה אישה. אני מונוגמיסט, ומאוד מאמין בזוגיות, אבל גם אצלי השתנו סדרי העדיפויות עם השנים. כשהייתי בן 20 תהיתי עם מי להיכנס למיטה בלילה. היום אני יותר עסוק בשאלה מה יש לאכול לארוחת ערב.

הסרטן הוא הדבר הכי טוב שקרה לי כאמן. לפני ארבע שנים נתנו לי עוד שנתיים לחיות. הבנתי שהזמן שלי קצוב, והשקעתי את כל כולי באמנות. כל פסל שעבדתי עליו היה יכול להיות האחרון. בכל סיטואציה אחרת היה לוקח לי שנים להגיע לרמת מומחיות כזאת.

כשאתה מקדיש את חייך להרפתקנות, אתה נוטה לחשוב שאתה בן אלמוות. פתאום אתה מגלה עד כמה אתה פגיע, עד כמה שהחיים שבריריים. כסף בא וכסף הולך, אבל הזמן הוא חד־פעמי.

כשמודיעים לך שאתה הולך למות, זה לא זמן טוב לאתאיזם. יש לי הרבה ספרים בבית על זה שאלוהים הוא מיתוס, אבל בתקופה ההיא התפללתי הרבה. אני לא יודע אם זה בזכות התפילות, או בזכות הרפואה האלטרנטיבית, אבל לא עשיתי כימותרפיה ולא עשיתי ניתוח, והבדיקות האחרונות מראות שהגידול נעלם. זה היה הגוליית האחרון שלי.

פסליו של מינס מוצגים במוזיאונים ברחבי העולם. פסלו "שמשון משסף את האריה" מוצג במשכן לאמנויות הבמה בבית האופרה בתל אביב