געגועיי לעם הספר

עוד לפני שראיתי את שער העיתון שאספתי בכניסה, עליתי למטרו קצת נרגשת. כבר שבועות שמתכוננים כאן לשבוע הספרים, שישראל היא בו אורחת הכבוד. החרם תפס את הכותרות לכמה ימים, אבל עכשיו הטון אחר. הקושי עם הישראליות לא הוטב עם ההתלקחויות האחרונות, אבל המשלחת הענקית מישראל והמפגשים הרבים שעתידים לנבוט בסלון עצמו ובמקומות אחרים בעיר, כמו מוזיאון פומפידו וסניף "שלום עכשיו המקומי", יצרו ציפייה ועניין.

ספרות עברית איננה זרה לציבור הצרפתי. הספר האחרון של עמוס עוז מוצג בחלון חנות הספרים שמתחת לבית שלי, ואהרון אפלפלד, דוד גרוסמן ואלונה קמחי נמכרים לצד איאן מקיואן ואמלי נותומב. אבל בכל זאת, תצוגת תכלית שכזאת, עם כמעט ארבעים סופרים שספריהם מתורגמים לצרפתית, וסביבם עורכים, מו"לים, סוכנים ועיתונאים, מהדהדת כאן חזק וברור.

תפסתי כסא, הנסיעה ארוכה עד למרכז הכנסים בפורט דה ורסאי, והוצאתי עיתון ועט, כדי להכריח את עצמי לקרוא בקפידה, לסמן את המילים שאת משמעותן יש לבדוק מאוחר יותר במילון. והנה, על השער תקריב של שמעון פרס. הצרפתי של הישראלים, קרא לו הכתב בגאווה, וגולל על פני כפולה את הביקור שלו כאן, ואף מילה על בר רפאלי.

מישהו צריך לעשות את זה. רון לשם ביריד (צילום: יחזקאל רחמים) 

פטריוטיות כפולה

כבר בארבע וחצי השתרך תור ארוך של מוזמנים לפני הביתן המרכזי. הנה עמנואל הלפרין. ויואב טוקר, טוב, זאת פריז, בכל זאת. שבועיים קודם התקיים כאן סלון החקלאות. פרות עצומות, כלבי תערוכות מפונפנים, סוסי פוני כנועים וצ'ינצ'ילות עטורות פרסים גרו בכלובים צרים עד שנמכרו לכל דורש. בביתן הסמוך השתרעה כל התוצרת החקלאית, מוצגת לפי אזורים: פואה גרא מעמק הלואר, תבלינים מפרובנס, גבינות מנורמנדי, מלח מברטאן. עכשיו, רגע לפני שמתחיל סלון הספרים, אין זכר לכל אלה - לא לריח הגוף הדוחה במצטבר של החיות, ולא לריחות המסחררים של האוכל הנהדר כל כך, כאילו לא פעה וגעה בעצמו רק כמה ימים קודם. היום האולם הענק מייצר התרגשות אחרת.

מרגע פתיחת הדלתות מתחיל להסתמן שביל ברור של מבקרים שהגיעו במיוחד לביתן הישראלי. אני מכירה את הנהירה הזאת, ואיזה כיף, גם חלק מהנוהרים. לים אני עדיין לא מתגעגעת ובטח שלא לחומוס. לפגישות האלה אני מתגעגעת, פגישות אקראיות, קצרות, בטלות לעתים, שעשויות להתמשך לכדי שיחה משמעותית עם מישהו שאתה מספיק מחבב ומתעניין בו, למרות שהוא לא כלול במניין החברים הרשמי שלך. בביתן הישראלי של סלון הספרים הצרפתי, המפגשים האלה מפיקים ממני פטריוטיות כפולה, גאווה במקום שאותו עזבתי לעת עתה, ושמחה על המקום שבו אני חיה עכשיו. היא לא עוברת, ההתרגשות על עצם החיים כאן.

נחיל מאבטחים אדיר מבשר את בואו של פרס. בקצה ראשו אפשר להבחין רק כשעומדים על קצות האצבעות. נעשה צפוף. רוב הסופרים תופסים מרחק בטוח מההמולה, מפנטזים על קפה באיל סן לואי במקום על הטקס הצפוי. לכל אחד מהם מתוכננים כאן מפגשים עם סופרים אחרים, עם קהל קוראים ועם סטודנטים. כן, אומרים חלקם בעייפות, אפילו הצעירים שבהם, שזה להם ספרם הראשון או השני, השאלות ידועות מראש, וכך גם התשובות, ובסך הכל זאת עבודה, לקדם את הספר, מישהו מוכרח לעשות את זה.

יאללה, יאללה. הזמנה לסלון הספרים בפריז לא מופיעה אפילו בחלומות הספרותיים שלי. לכתוב, לכתוב משהו שיהיה בעיני טוב, לפרסם אותו, לקבל ביקורות טובות ולמכור מצוין – דיינו. אבל אני אוהבת לקרוא ספרים שהגיבורים שלהם הם סופרים מצליחים, שמבלים את זמנם בנסיעות בעולם, במפגשים עם קוראים נלהבים, בחתימות על ספרים ובהנחיית סדנאות לכותבים צעירים. הסלון הוא רגע תהילה קצר שכמו לקוח מהספרים האלה, אבל נדמה שדווקא מי שזוכה לו, לא ממש מצליח ליהנות ממנו, בין הניסיונות לשמור על ארשת העסקים כרגיל ובין ההשלכות האפשריות של ההצלחה הכבירה הזאת.

חרדה מתחת לחיוך

תוך כדי ההמתנה, כשההמולה מסביב דווקא מאפשרת לדיבור להפוך אישי יותר, מעיזים גם לצוף הייאוש והחרדה שהם מנת חלקם של המצליחים שבכותבים. אי אפשר לראות את זה על עמוס עוז, אבל כמה מהסופרים בני גילי מספרים לא רק על הפחד שהספר ייכשל, אלא גם על החשש שום דבר טוב לא ייצא יותר תחת הידיים האלה. שזאת היתה הבלחה אקראית שלא תשוב עוד.

אבל עוד רגע יידחסו בעלי המרפקים למתחם הטקס, ולידם תעבור סוכנת ספרותית בשחור, ותנשק ותתגאה, והמבט של הסופר שבקושי נחת בפריז וכבר הוא מתייצב ביריד במיטב מחלצותיו, ייתקל במבטו שלו בפורטרט שצולם מבעוד מועד, הוגדל ונתלה שם לצד א.ב. יהושע וגרוסמן ועוז, והחרדות יידחסו מתחת לחיוכים המנומסים, ימתינו לזמנים אחרים.

הטקס עומד להתחיל, וממש לא מפתיע, אבל בכל זאת קצת מרעיש, שהשלט העצום שמתנוסס מעל הביתן צונח בקול גדול על ראשי הנוכחים. דקות עוברות עד שהשלט הסורר, שעשה בינתיים יותר כותרות מכל הכותרים כאן יחד, נגרר הצידה. הטקס מתחיל, עברית וצרפתית ורמקולים ופלאשים, ואת הנאומים אפשר לקרוא אחר כך באינטרנט ובעיתונים, אבל לא לשמוע בזמן אמת.

בחלקים הלא ישראליים של הסלון, האורחים עדיין לא הגיעו למסיבה. המו"לים ואנשי יחסי הציבור מתחילים להתכבד בשמפניה בעצמם. כמו בסלון החקלאות, גם כאן התוצרת מוצגת לפי אזורים. ברפרוף אפשר להתרשם בעיקר מהכותרות ומהעיצוב, ואלה אלגנטיים ומאופקים פי כמה ממה שאפשר לראות בבארנס אנד נובל האמריקאית. אין כאן קרדיטים ענקיים בהטבעות של זהב, אלא כריכות עשויות בצניעות, רבות מהן נטולות כל דימוי ויזואלי, עם טיפוגרפיה מתוחכמת ועדינה.

"ישראל רוצחת, הוא צועק, ואחרים מצטרפים אליו" (צילום: יחזקאל רחמים)

הפעם בלי תסכול

מישהו יודע איך מקבלים כאן משהו לשתות? השמפניות ובקבוקי היין האדום עומדים לצידה של תקרובת איכותית ומינימליסטית. אני מעיינת בספרים, אוף, כמה יפים הלופטים שנהנית ההוצאה הקטנה הזאת לתעד. המו"ל משוחח איתי ארוכות על סלון הספרים הצרפתי לעומת מקביליו בישראל ובפרנקפורט, ועדיין לא מציע לי לשתות.

בדוכנים של ההוצאות הגדולות, גלימאר, אקטה סוד, כמו בר מצווה המונית, קל יותר לקבל כוס שמפניה ומקלות בצק פריכים ומתובלים. בביתן של אזור הרוהן והאלפים מוזגים גם יין אדום מצוין ליד קוביות של קממבר, ובמקום אחר מחלקים קישים קטנים, הלורן היה ממש מצוין.

אני כבר מעט עליזה מדי אחרי היין מכאן והשמפניה משם. בדרכי החוצה מקנחת בשוקולד לא רע בכלל שמחלקים באחד מדוכני ספרות הילדים, ומגלה שהפעם אני נעדרת את התסכול הרגיל שמתפתח אצלי באירועים כאלה, בהם אני בעיקר מבינה כמה דברים ספרים נהדרים לא אקרא לעולם. כאן, בגלל מחסום השפה, אני מוותרת מראש, ומסתפקת ב"תל אביב" מאת אורית קולודני ופרנצ'סקה באזורו, ספר ילדים נחמד בצרפתית, על אחת הערים המקסימות בעולם.

על הרציף בתחנת המטרו, כשמרבית הנוסעים שמחכים איתי לקו 13, מבוסמים קלות מיין ומספרות, מיטיבים את הצעיפים בתוך המעילים, מחליפים זה עם זה חוויות על מה שראו, על מה שקנו ועל מה שלא, מתחיל מישהו לצעוק. אפילו הצרפתית שלי מספיקה כדי להבין: ישראל רוצחת, הוא צועק, ואחרים מצטרפים אליו. בזריזות אני עוברת לקרון אחר, ומסדרת היטב את התיק, מוציאה לי מסטיק ומטמינה בו את הספר החדש שקניתי.