מדע לילדים: החיות מתחפשות לא רק בפורים
אם חשבתם לרגע שהתחפושת היא המצאה שלנו, בני האדם - טעיתם. בעלי החיים משתמשים בה כבר מיליוני שנים. יצאנו לחגוג את פורים בטבע וחזרנו עם כמה תגליות מפתיעות
אם תראו את אחיכם או אחותכם הגדולים, מִתְגַּנְדְּרִים ומִתְיַפְיְפִים מול המראה, מיד תדעו שהם כנראה מתכוננים לפגישה רוֹמַנְטִית. זאת, כיוון שחלק מֵהָרושֶׁם הָרִאשׁוֹנִי הטוב שאנו רוצים לתת מִתְקַבֵּל על ידי הַמַּרְאֶה הַחִיצוֹנִי. כשאנו מתכוננים לפגישה עם אדם שחשוב לנו להרשים אותו, אנחנו מקווים שֶׁלְּבוּשֵׁנוּ המהודר ישאיר עליו, או עליה, רושם טוב, כך שאותו אדם יסכים להיפגש עימנו שוב.
עכשיו ודאי תשאלו: איך זה קשור? ובכן, חישבו לרגע על הָרושֶׁם הָרִאשׁוֹנִי שעושה עליכם ילד לא מוכָּר שלבוש יפה, לעומת ילד לא מוכָּר שלבוש בצורה מְרושֶּׁלֶת. רובכם, גם אם לא כולכם, יעדיפו ליצור קשר עם הילד הלבוש יפה, ובדרך כלל תְּקַשְּׁרוּ את צורת הלבוש שלו לתכונותיו – אם הוא לבוש בְּרִישּׁוּל, תדביקו לו תכונות שְׁלִילִיּוֹת, ואם הוא לבוש יפה – תחשבו שיש לו תכונות חִיּוּבִיּוֹת. כמובן שזה לא נובע מִכַּוָּנָה רָעָה כלשהי. בדרך כלל אנחנו חושבים כך בלי להיות כלל מוּדָעִים לסיבה.
גם אצל המבוגרים אפשר להבחין באותו התהליך: לפני ראיון עבודה, למשל, הם מתלבשים יפה. אבל, מה, בעצם, קורה בעולם הטבע? האם גם בעלי החיים מתקשטים על מנת למצוא בן או בת זוג?
כשהַטַּווָס פוגש את הטווסה
בעלי החיים בטבע משתמשים, כבר מיליוני שנים, בלבוש מהודר כדי למשוך תשומת לב ולהכריז: "אני הכי יפה בשכונה", או לפחות ברחוב. מַרְאֶה הַטַּווָס הפורש את נוצות זנבו וּמְהַלֵּךְ עימן נפוח מגאווה הוא מַרְאֶה מוכר. אבל, לא רק הַטַּווָס מִתְיַפְיֵף לקראת עונת הַחִיזּוּר. גם חַרְדּוֹן הַחוֹלוֹת, הַפְרֵגָטָה, הצפרדע, האייל ועוד בעלי חיים רבים טורחים לשפר את הופעתם בעונה זו.
למה, בעצם, אנחנו משתמשים בִּלְשׁוֹן זָכָר? ובכן, אצלנו, בני האדם, הנקבות הן אומנם אלה שבדרך כלל דואגות לשפר הופעתן, אך בטבע - נֵטֶל הַיוֹפִי נופל לרוב על הזכרים.
אם, למשל, אנחנו פוגשים את הַטַּווָס שלא בעונת החיזור, נבחין בכך שהוא למעשה די דומה לנקבה. הוא לא מתהדר בנוצות זנב מפוארות, כי אין לו בעצם סיבה להתאמץ, אם בין כה וכה הַטַּווָסית אינה מעוניינת בקשר. אבל, לקראת עונת החיזור הַטַּווָס מתכונן לתחרות על לִבָּהּ של הַטַּווָסית השכונתית, ועליו להוכיח שהוא טוב יותר מטווסים אחרים.
בשלב זה הוא כבר מתאמץ, ומתלבש היטב: זנבו צומח לנוצות הטווס שכולנו מכירים, וּכְשֶׁמִּזְדַּמֶּנֶת נקבה לאזור, הוא מנפח קלות את נוצות צווארו ופורש את זנבו המפואר תוך כדי הרעדתו. אם תקשיבו טוב תוכלו גם לשמוע את רחש הנוצות בעת תצוגת ראווה זו.
זכר ציפור נוסף שמתנפח בגאווה למראה נקבה בסביבתו הוא היוֹן, זָכָר הַיּוֹנָה. הוא מנפח את נוצות צווארו, שגם הן מבהיקות בצבעים עזים ונראה כך גדול ומרשים יותר (או לפחות כך הוא מקווה שזה נראה). נוצות אלו אינן נראות צבעוניות בגלל חומרי צבע הנמצאים בהן, אלא בשל החזרת האור המיוחדת מהן. זו גם הסיבה לכך שהצבעים משתנים בהתאם לזווית המבט על הציפור. צבעים אלו נקראים בשם "צבעים פִיזִיקָלִיִּים". זאת מפני שאין הם תוצאה של צבענים (חומרי הצבע של הטבע), אלא של החזרת קרני האור מהנוצות. בעצם, צבעים מסוימים מוגברים בעת ההחזרה ואילו אחרים מוחלשים.
הכי חשוב: ביטחון עצמי
גם בְּמַחְלֶקֶת הַיּוֹנְקִים אנו מוצאים את תופעת הַהִתְגַּנְדְּרוּת. הָאַיָּל מְגַדֵּל קַרְנַייִם גדולות ומפוארות, למרות שכובד משקלן די מפריע לו. אבל, מה לא עושים כדי למשוך תשומת לב?
מדוע, בעצם, הזכרים כל כך מתאמצים להיראות יפים ומהודרים, גם אם זה לא נוח להם? ובכן, הַזּוֹאוֹלוֹגִים מאמינים כיום כי הסיבה לכך נעוצה בעיקרון שנקרא "עיקרון הַהַכְבָּדָה", שזו, אגב, תֵּיאוֹרְיָה שפותחה על ידי חוקר ישראלי בשם פְּרוֹפֶסוֹר אָמוֹץ זהֲבי.
ומה מסביר עיקרון זה? דמיינו שאתם מְשַׂחֲקִים תּוֹפֶסֶת, אך במקום לברוח בקלילות מהתופס, אתם סוחבים תרמיל כבד על הגב, שהופך אתכם לְכִבְדֵי תְּנוּעָה ולקלים יותר לתפיסה. מצד אחד אתם מסתכנים בכך שתיתפסו מהר, אך מצד שני אתם מעבירים מסר מאוד ברור: "אני לא מפחד מהתופס. אני טוב במשחק זה גם עם תרמיל המכביד על תנועותיי". ואם יש בסביבה בנות - חישבו עד כמה הדבר ירשים אותן. הופעה כזו של ביטחון עצמי מגבירה מאוד את הסיכוי לכך שהן יבחרו אתכם כִּבְנֵי לְווָיָה לסרט.
דבר דומה קורה בטבע. הטווס מגדל זנב גדול שֶׁמְּסַרְבֵּל את תנועתו, ונוסף לכך פורש אותו כך שֶׁיֵּרָאֶה לְמֵרָחוֹק. זאת, למרות הסכנות האורבות לו ביער מצד הטורפים השונים. באמצעות התנהגות זו הוא משדר לכולם: "אני מוצלח כל כך, שאני שורד. ולא רק שאין אני מתחבא, אלא אני מבליט את נוכחותי. וזה אומר שיש לי תכונות טובות שכדאי להעביר לדורות הבאים".
בשירה, בריקודים ובקרקורים
במחלקת הזוחלים ניתן למצוא דוגמה נוספת לעיקרון הַהַכְבָּדָה: חַרְדּוֹן סִינַי, שמצוי בנגב ובחצי האי סִינַי, בדרך כלל מוסְווֶה היטב על ידי צבעים התואמים את סביבתו. אולם, בעונת החיזור ראשו של הזכר הופך כחול ובולט למרחוק על רקע צבעי המדבר הצהובים-חומים. כמו הטווס, גם הוא משוויץ.
לעומתו, זוחל אחר - צב שנקרא "גולש אדום אוזניים" - עושה רושם על הנקבה באמצעות "תכשיטיו". הוא שוחה מעליה ומראה לה את ציפורניו המרשימות.
אבל, האם כדי למשוך תשומת לב אנו מסתפקים רק בבגד יפה או בתכשיטים מושכי עין? כמובן שלא. אנו ננסה גם להיות מצחיקים, נפגין את כישורי הריקוד שלנו, ואם אנחנו יודעים לשיר או לנגן - לא נהסס להראות זאת. הרי זה ישפר מאוד את הָרושֶׁם הָרִאשׁוֹנִי שנשאיר על הסובבים אותנו. חישבו כמה ילדים נאספים סביב הילד שמנגן בגיטרה או בפסנתר.
אם נטייל באזורים בִּיצָּתִיִּים נוכל להאזין לחיה שמכירה היטב את הכלל הזה: הצפרדע. הַקִּרְקוּרִים הללו הם קולות שהזכר משמיע כדי שהנקבה תתרשם ותבחר בו כבן זוג. ככל שקולו "עמוק" יותר, כלומר נמוך יותר, הוא מעיד על תיבת קול גדולה יותר, כלומר: על כך שלזכר יש תכונות "גבריות" יותר.
זכר אחר, גדול קצת יותר וקצת יותר מוזיקלי, הוא זכר הלוויתן. חלק ממיני הלווייתנים מפיקים קולות הנשמעים לנו כשירה של ממש. שירה זו נשמעת למרחק של אלפי קילומטרים ומושכת את הנקבות לַזָּכָר הַמְּזַמֵּר. גם במקרה זה טיב ה"שירה" מעיד על תכונות טובות של בעל הקול. נגנים נוספים הם הצרצר, חרק הנקרא צִיקָדָה, בעל הקול הצורם, וכמובן ציפורי השיר.
בין האוהבים לרקוד נִמְנִים גַּם הָעַקְרַבִּים וְהָעֲגוּרִים. העקרב הזכר תופס בעזרת צְבָתוֹתָיו את צבתות הנקבה ומתקדם איתה קדימה ואחורה כבמעין ריקוד טַנְגּוֹ שיכול להימשך שעות. להבדיל מבעלי חיים אחרים, שעשויים פשוט לומר "לא", נקבת העקרב מגדילה לעשות, ומדגישה את סירובה באמצעות עקיצת הזכר.
ריקוד אחר הוא ריקוד הָעֲגוּרִים האפורים, שניתן לחזות בו בזמן החורף בְּאַגְמוֹן הַחוּלָה: הזכרים קופצים באוויר, מנפנפים בכנפיהם ומותחים את צווארם תוך כדי השמעת קולות.
תחפושת מסוג אחר
עד כה גילינו, שבעלי חיים רבים מחזרים כל הזמן אחר המין השני. אולם, כדאי לדעת שלא כל הופעה מרשימה או מיוחדת מסמלת בהכרח חיזור.
הצפרדע האדומה מִיַּעֲרוֹת הָאָמָזוֹנָס, למשל, מצהירה על כך שהיא ארסית. דגים ותוכּים עוטים על עצמם שלל צבעים כדי להסוות את עצמם, או על מנת לזהות חבר אחר מאותו מין בתוך כל המון בעלי החיים הנמצאים יחד באזור קטן יחסית.
ואם אנו מבחינים בָּעוֹרֵב המבצע תרגילי אֵירוֹבָּטִיקָה מרהיבים, לא תמיד זה נעשה כדאי לחפש את בת זוגו באזור. ייתכן שהוא פשוט מגרש בָּז רעב.
הזיקית ידועה בהחלפת התלבושות הַסַּסְגּוֹנִית שלה. אולם, הזיקית מחליפה תלבושות מסיבות של הסוואה ולא של חיזור. ומה היא מנסה להסוות? את עצמה.
אם הזיקית תימצא על שיח ירוק וגופה יהיה ירוק, לטורפים שלה וגם לטרף שלה יהיה קשה להבחין בה, כיוון שהם יתקשו להבדיל בין הירוק של הזיקית לבין הירוק של הרקע (השיח). אבל, אם היא תלך על האדמה, צבעה הירוק יבלוט על הרקע החום, ולכן צבעה מיד ישתנה לצבע כהה יותר.
אז, מה אפשר ללמוד מכל זה? שאנו, בני האדם, לא המצאנו את מנהג הַהִתְחַפְּשׂוּת. וגם גַּאַוְתָנוּת וְשַׁחְצָנוּת הן לא נַחֲלַת הַמִּין הָאֱנוֹשִׁי בלבד. ומה לגבי חיזור נמרץ אחר בחירי לבנו? נוהג זה קיים בטבע מיליוני שנים לפני הופעת המין האנושי. אז בעצם, אין סיבה לפליאה, כיוון שגם בני האדם הינם חלק מהטבע.
הכתבה מתפרסמת במלואה בגיליון אפריל של "גליליאו צעיר - הירחון לילדים סקרנים "
לפנייה לכתב/ת 
