הבנתי: הוא פשוט אוהב לעשות בשבילי דברים!
הייתי צריכה לקלוט את זה כבר קודם, כשהתקשר בגאווה לדווח לי שהכיור ריק והכלים נקיים, כשהקריב את השרוך של תג העובד שלו כדי לתקן לי את השרוך של הנייד. זה גורם לו להרגיש מועיל, חשוב ורב תושיה. ואם הוא לא מקבל ממני את המשוב הראוי, הוא ידרוש אותו. האביר שלי, טינטן
"טינטני, יהיה לך זמן לקחת את המגפיים שלי מתיקון היום?" שאלתי אותו בוקר אחד, בעודי מתארגנת לקראת יום עבודה חדש והוא מתנמנם לקראת משמרת ערב, מה שישאיר לו את הבוקר פנוי. "בטח", מלמל, "אין בעיה".
לקראת הצהריים קיבלתי ממנו טלפון: "אם לא אספיק לקחת את המגפיים שלך היום, זה יהיה בסדר אם אקח אותם מחר?".
"בלי לחץ", השבתי, "אם לא ייצא לך לקחת אותם, אני אקח אותם".
"לא!" הוא התעקש, "מחר!"
ואז נפל האסימון – הוא פשוט א ו ה ב לעשות בשבילי דברים!
האמת היא שהייתי צריכה להבין את זה עוד קודם, כשהוא התקשר בגאווה לדווח לי שהכיור ריק והכלים נקיים, כשהוא הקריב את השרוך של תג העובד שלו כדי לתקן לי את השרוך של הנייד (שהיה שבור חודשים, כי אותי זה לא ממש הטריד). זה גורם לו להרגיש מועיל, חשוב ורב תושיה. ואם הוא לא מקבל ממני את המשוב הראוי – הוא גם ידרוש אותו.
לי זה גורם להרגיש חשובה, אהובה ומפונקת. אז גם בעיניי זה מוצא חן. וכך נעלמו להם רגשות האשם בנוגע ל"משימות האתגר" שאני מטילה עליו. לא לעיתים קרובות מדי, רק כשעולה הצורך. וב"צורך" אני מתכוונת לזכויותי הטבעיות וההיסטוריות.
למשל ארוחת בוקר: קבענו להיפגש ברכבת לצפון אחרי משמרת לילה שלו, בדרך לסופשבוע אצל ההורים שלו, ובתחנת היעד לאכול ארוחת בוקר זוגית. כשנפגשנו שאלתי אותו איפה הוא רוצה לאכול. "אני הרוג", התחנן, "אני רק רוצה לישון".
"אני רעבה", התרעמתי, "לא אכלתי כלום היום, ועכשיו כבר צהריים!". בקצרה, הבהרתי לו שאין מצב שאנחנו מגיעים להורים שלו לפני שאכלתי, ואם לא נמצא לי משהו לאכול, אני אוכל אותו, בלי מלח.
הלחמניה הכי טעימה שאי פעם אכלתי
אז ירדנו מהרכבת, נכנסנו למאפיה, וגילינו ששתי דקות לפני כן יצא מגש לחמניות מהתנור. ארוחת הבוקר שלי כללה שוקו ולחמניה – הלחמניה הכי טעימה שאי פעם אכלתי. "שלא תגידי שאני לא דואג לך", נדמה לי שהתגנבה נימת גאווה לקולו.
"אתה בהחלט מקבל תוספת ציון על מקוריות", ציינתי בסיפוק, גאה בהרפתקה שלנו.
או מקלחת: הגענו אליו בלילה, אחרי נסיעה ארוכה, ונורא רציתי להתקלח לפני השינה. בדרך כלל יש לו מקלחת כיפית להפליא – זרם חזק, ותמיד יש מים חמים. לא באותו יום. בגלל מכות הקור בצפון התפוצץ דוד המים, ולא רק שלא היו מים חמים, לא היו מים בכלל. בלית ברירה נאלצתי להיכנס למיטה בלי מקלחת, בתחושת אי נעימות מסויימת (השותפה שלי טוענת שההתעקשות שלי ללכת לישון רק אחרי מקלחת היא סוג של הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית. אולי, אבל זו הפרעה שאין לי בעיה לחיות איתה). "תקשיב" הודעתי לו, "אם בפעם הבאה שאני אמורה לבוא המקלחת לא מתוקנת – אני לא באה".
"למה תחזוקה גבוהה?" הקניט אותי בחיוך.
"כי מגיע לי, וכי אתה יכול".
הייתכן שעליתי כאן על ההסבר לכל תסביכי "הנסיכות נגד האבירים ולהפך"? שבחורות, בסתר ליבן, לא באמת זקוקות לכתר וכס מלכות, אלא רק לתחושה שהן אהובות ומוערכות ושוות מאמץ? שגברים יילכו עד קצה העולם בשביל האחת ששבתה את ליבם רק כדי להוכיח לה "יש לי יכולת, את יכולה לסמוך עלי"? שתחושת ה"אני יכול" למעשה גורמת להם גאווה, ולא רק עומס?
קשה לי להאמין. אפילו רק בגלל שאין בעולם שני אנשים זהים, ואני לא באמת יודעת מה חושבת הבחורה שחלפה על פני לרגע. גם נדמה לי ששש מילים הן מעט מדי בשביל לסכם את הלכי הרוח של כל האנושות. אבל אולי?
איכשהו לא יוצא לי כמעט לחולל מעללי גבורה למענו
"תחזוקה גבוהה" זה משהו שמן הסתם אמור לעבוד בשני הכיוונים, אבל בכיוון השני הוא הרבה פחות נראה לעין. איכשהו לא יוצא לי כמעט לחולל מעללי גבורה למענו. הדבר הכי קשה ומסובך שעשיתי היה לקחת את הנייד שלו לתחנת השירות.
הדברים שאני כן עושה בדרך כלל הם קטנים, יומיומיים – קפה בבוקר, מים חמים בערב, כביסות, סדר, תיקוני תפירה, קניות חירום, שיפורי מצב-רוח, סוג הדברים שלא מקדישים להם תשומת לב, עד שהם לא שם ("אין לי תחתונים נקיים, וכבר חודש אני הולך עם גומיות בנעליים כי המכנסיים ארוכים מדי"). אני גם פחות זקוקה לחיזוקי אגו. אם הכל עובד חלק – עשיתי את שלי, ואני מסופקת. אבל נורא נחמד לדעת שאם אי פעם אפשל בגדול, אוכל להזעיק לעזרתי את אבירי הגיבור טינטן, והוא יהפוך עולמות כדי לתקן.
לפנייה לכתב/ת 
"שלא תגידי שאני לא דואג לך"
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים
