צבעי הקשת בלי אדום
מרוה, בתה של הסופרת צרויה שלו, כותבת על המפגש הראשון שלה עם ילדי שדרות שגרם לה להבין שעבור הילדים המרחב המוגן ביותר הוא הדמיון
כשנסעתי בפעם הראשונה לשדרות פחדתי אפילו למצמץ. החץ הלבן הנטוע לצידו של כביש 323, שאותיות השם נכתבו בו בעברית ובאנגלית, נראה בעיניי כמו מצבה רעועה. האוטובוס נסע בעקבותיו, אל מול כל הפחדים שלי, סטה באיטיות ובטבעיות, וחיש מהר הפריד אותי מהכביש הראשי.
מהשלט והלאה, בשקט ובאומץ, החלה מתפתלת דרך שהיה בה קסם ראשוני של מה שלא נתגלה עדיין, ולא, כפי שציפיתי, של מה שננטש - שורות ארוכות, מפותלות, של אקליפטוסים ואורנים, שגוני עליהם השתלבו ברסיסי אור השמש הקיצית כבהזיה טרופה.
"כאן נפתח מטווח הנגב הצפוני, ובתפקיד הברווזים – אתה ואני" קיבל את פנינו השלט שכתוב בכתב יד באותיות אדומות, שלא יהיו טעויות. ובכל זאת, ככל שהתקרבנו אל העיר חלחלה מבעד לחרדה שלי, כמעט למרות רצוני, תחושה של קרבה שהלכה וגברה עם הימים. אולי זו היא שפקחה את עיניי לראות כמה צבעים יש בשדרות מלבד הצבע האדום.
כשנכנסתי לגן הילדים חיכה לי על יד השער מתלה מעילים קטון, ואחריו שממה. רחש רחוק של תנועה ילדותית נשמע מבעד לקירות הבטון. ילדי שדרות, מסתבר, משחקים עמוק אל תוך החדר; הם לא יוצאים לחצר לשחק מחבואים, גם לא תופסת.
משחק ילדים
הראשון ששם לב אליי היה עומרי, מנהיג הבנים. ילד כבן חמש וחצי, שחור תלתלים ורחב, בעל תווי פנים חזקים וישירים. עוד לפני שהספקתי להניח את התיק קפץ עליי בהצהרה "את שתדעי לך עומרי לא מפחד מצבע אדום!". הוא פינה לי מקום על ידו, ליד סוס העץ. "כשמשחקים כדורגל", המשיך, חושף את רזי המקצוע, "ויש פתאום צבע אדום, אז מי שבאמת גיבור יכול להבקיע גול כשכולם בורחים", אמר בחיוך ממזרי.
דקות ספורות אחר כך, כשנחת טיל במרחק נגיעה משנינו, הוא רעד בהתקף חרדה שנמשך דקות ארוכות – עדיין אינני יודעת אם פחד יותר מהקסאם או מכך שנחשף בפגיעותו בפניי.
בגווים זקופים המעידים על כך שלא מזמן יצאו את הרחם, לבושים בשלל צבעים, ילדי שדרות יושבים מסביב לשולחן, מפסלים ומציירים, יוצרים מציאויות חלופיות.
מסביב לשולחנות המיניאטורים בגן הילדים למדתי להכיר אותו, זה שלא מדברים עליו בטלוויזיה, שאין הדרכה ברורה מה לעשות כשהוא מפציע פתאום, זה שמפסל מהסכנה היומיומית ארמונות ומגדלים. היחיד שמסוגל להילחם באמת במציאות של שדרות הוא הדמיון – עבור הילדים הוא המרחב המוגן ביותר. אולי היחיד.
במרחב הזה ילדי שדרות יוצרים את עצמם מדי יום במיומנות, באהבה, בשמחת חיים. בכל בוקר מחדש כל פינה דלה בגן הופכת לחצר מלך, כל משחק קופסא למעבדה ניידת, כל עבודה בקבוצות לטקס שבטי.
הילדים הללו בהחלט יודעים למי לפנות כאשר המציאות מכזיבה אותם, הגישה הישירה שלהם לרעיונות אבסטרקטיים, לנרטיבים פתלתלים, למילים ולקולות, לא דמתה לשום דבר שאי פעם נתקלתי בו.
המעיין הנובע של הדמיון חוזר ומשקה את אלה שהמציאות אינה מרווה אותם. בין אם נוחתים עליהם טילים או אכזבות, מחסור במצרכים או באהבה. כשהייתי אני בגילם ונתקפתי מרה שחורה של גיל חמש אמרה לי אמי שכאשר עושים מהכאב אומנות נותנים בו טעם, ובעודי נטמעת לתקופה קצרה בחייהם של זאטוטים אלו, שאינם יודעים אם הדובי ששכחו בסלון כשנסו בעת אזעקה לממ"ד יחכה להם שם גם אחריה, אמירה זו הדהדה בי.
המפגש עם סופרים, המומחים הגדולים ביותר לחציבת הפלא והיופי דווקא מתוך
הפנים הקשות יותר של המציאות, חשבתי לעצמי, יכול לתת כוח ותקווה במצב תמידי זה של אין אונים אל מול איום גדול ולא מובן.
כשנכנסו הסופרים לכיתות ולגנים, כל אחד לכיתתו שציפתה לו וקראה את ספריו, הם פגשו בקומץ גיבורים קטנים שיושבים במעגל, ושמחה מהולה בדאגה על פניהם. וכשהביא הסופר עמו למפגש ילד נוסף, בין אם זה איתמר שירד לשעה קלה מן הקירות על מנת להגיע אליהם, נועה שאמה קלעה בשערה צמות כמספר הימים, או נחמה הכינה שמכירה על בוריין את קרקפות ילדי ישראל, נוצר מפגש שופע חום והזדהות בין יוצרי הדמיון ליציריו, בין כל השותפים והמכורים לו.
היצירה, ואת זה כל ילד יודע, בין אם היא עשויה מפלסטלינה, בד או מילים היא עץ חיים. בשדרות מצאתי זן נדיר של עצי חיים צעירים נטועים בשטח אש.
רגישים לכל תזוזה קלה של האדמה, לכל רחש באוויר ובשמיים. חייהם של ילדי שדרות ועוטף עזה רצופי תזכורות של סכנה מזדמנת, הנדחקת בגסות לתודעתם בגילאים שעדיין אי אפשר להבין את קצה קצהו של המוות, ובטח לא של החיים. הדמיון ויציריו יכולים אולי להשגיח עליהם מבפנים, מלמעלה, שתחת הצל הגדול הזה שנשרך אחריהם כמעט מיום היוולדם, לא ייאבדו את הרצון להמשיך ולצמוח
מרוה מרום, בת 20, מורה חיילת, ארגנה בחודש דצמבר מפגש בין סופרים, כמו עמוס עוז, דויד גרוסמן, נירה הראל, מאיר שלו, אפרים סידון ו-20 נוספים - ובין תלמידי שדרות.
לפנייה לכתב/ת 
