חריש עמוק

"הקולנוע יהפוך לתעשייה רווחית", הודיע מיכה חריש בדצמבר 1993 כששימש כשר המסחר והתעשייה, בכותרת ראשית בידיעות אחרונות. באותו השבוע הקים חריש וועדה מיוחדת לבחינת הפוטנציאל העסקי בפיתוח תעשיית הקולנוע בארץ. "אני רוצה ליצור תנאים עסקיים נוחים, מדיניות מיסוי אטרקטיבית ועידוד בהבאת משקיעים", אמר אז חריש וגייס לצדו אנשי עסקים וקולנוע כמו גליה אלבין וארנון צדוק.

שמונה חודשים עמלה הוועדה עד שהניחה על שולחנו של השר דו"ח מפורט שאמור היה להוביל מהפכה בתולדות הקולנוע הישראלי. ליבת הדו"ח: המלצה להקמת קרן הון סיכון בסכום של 50 מיליון דולר שאת מחציתם תעביר הממשלה מול סכום זהה שיגויס ממשקיעים פרטיים ובעלי הון מחו"ל.

תאריך היעד ליישום מסקנות הדו"ח נקבע לסיכומה של שנת 1995. אבל אז, ראש הממשלה, יצחק רבין, נרצח וקולנוע, היה הדבר האחרון ברשימת הנושאים הדחופים על סדר היום.  

חריש. מבקש לבדוק מחדש את הקריטריונים (צילום: מרב יודילוביץ')

כמעט 15 שנה חלפו מאז ועל החברה הישראלית והקולנוע - שהוא במידה רבה מראה שלה - עברו לא מעט תהפוכות. מזה שישה חודשים מכהן חריש כיו"ר מועצת הקולנוע, שתפקידה לייעץ לשר התרבות על חלוקת כספי חוק הקולנוע. מבחינתו מדובר בסגירת מעגל. מבחינת תעשיית הקולנוע הישראלית, מעורר מינויו ציפייה דרוכה שמלווה בתקווה לבאות.

פעם שלישית גלידה

חריש הוא יו"ר מועצת הקולנוע השלישי מאז כינונה בשנת 2000. בארבע השנים הראשונות כיהן עו"ד אלי זהר שחותמו טבוע לאורכו ולרוחבו של חוק הקולנוע. במשך שלוש השנים האחרונות עמד בראש המועצה רוני מילוא שבניגוד לקודמו בתפקיד, עורר אנטגוניזם רב, וטענו נגדו כי הוא משדר חוסר עניין מוחלט בתפקיד.

אל תוך הואקום הזה מגיע חריש מפוכח, זהיר ואופטימי. "הציפייה ממני גדולה כיוון שתחילת פריצת הדרך של הקולנוע הישראלי נרשמה כבר אז, במסגרת ההישגים שהושגו כשכיהנתי כשר התמ"ס", הוא אומר בראיון ראשון ובלעדי לאחר מינויו לרשות המועצה.

כלפי רוני מילוא, אגב, אין לו טענות. "נדמה לי שעושים לו קצת עוול", הוא אומר בעדינות אופיינית, "אני ער למה שאומרים עליו, אבל אסור לשכוח שהוא כיהן בתפקיד בתקופת מעבר שבין חילופי ממשל ושרים, מצב שלא עוזר לתפקודה של המועצה". מאותה סיבה ממש, חריש לחוץ בזמן. הוא יודע ששעון החול עד לַבְּחירוֹת שיבואו, הולך ואוזל. "אני מעוניין לנצל את הזמן שיש שר ומנכ"ל מתפקדים כדי להשלים את הנדרש", הוא אומר.

חריש נע בין תחושת האופוריה וקריסת החלום מהניינטיז לבין המציאות העכשווית. בשיחה הוא מתנייד הלוך וחזור על ציר הזמן והזיכרון, נזכר בזמנים בהם תקציב הקולנוע עמד על כ-8 מיליון שקלים בלבד שהושג תוך כיפוף ידי פקידי האוצר שהתייחסו אל הקולנוע כאל ביזבוז מוחלט של כסף.

"אני נכנס לתפקיד בימים שהיחס לקולנוע הישראלי הוא של הערצה וכבוד", הוא אומר, "זו קיצוניות גדולה מאד לעומת השנים בהם הקהל הישראלי לא קנה כרטיסים לסרטים ישראליים. אבל כבר אז ראיתי את הפוטנציאל בהיקף הצפייה הגבוה בסרטים ישראליים בטלוויזיה. הרייטינג היה גבוה מאד על המסך הקטן אבל למסך הגדול קשה היה להביא קהל. היה לי ברור שהבעיה העיקרית היא שיווק". 

מג'אדלה.  לא מאמין בצביעת כסף

חריש, כלכלן במקצועו, ביקש לשכנע את משרד האוצר שקולנוע זה לא רק אמנות ותרבות אלא תחום יצירה עם פוטנציאל לתשתית כלכלית שתייצר תעסוקה ותמשוך הפקות זרות ופיחות באבטלה. באוצר לא התרצו אבל גם לא ששו לצאת למלחמה מול השר היזם, והסכימו לתקצוב בגובה 8 מיליון שקל. כשהוא חושב על התקציב שהצליח לקושש הוא מחייך.

"היום אנחנו במקום אחר לגמרי", הוא אומר, "אנחנו מדברים על הצלחות בינלאומיות ברמה האמנותית, על קהל ישראלי ובינלאומי שפוקד את בתי הקולנוע ועל אלפים שהמתפרנסים מהתחום. עכשיו, כשנגענו בשיאים של הצלחה, צריך לשמר את הקיים ולהגיע לשיאים חדשים".

איך עושים את זה?

"האחריות שלי היא להוביל את הגורמים הממשלתיים להאמין שתמיכה בקולנוע היא לא רק מוצדקת וראויה, אלא שהקולנוע לא יכול לעמוד על הרגליים לבד. תרבות היא לא קרן הון סיכון למרות שבמידה מסוימת היא הימור. אתה משקיע בסרט והוא יכול להיות הצלחה אדירה ממש כשם שהוא יכול להיות כשלון. אבל כסף לא יכול להיות המדד היחיד כשמדברים על תרבות. צריך לקיים את היכולת ליצור גם אם זה לא מצליח בקופות. התפקיד שלי הוא לשכנע את הגורמים בממשלה ובעיקר באוצר שייקחו בחשבון שהקולנוע נזקק לתמיכה, להשקעה ולעידוד".

ששה חודשים אחרי כניסתו לתפקיד, מיכה חריש עדיין מתקשה לומר אם 58 מיליוני השקלים שמוקצים לתחום הקולנוע בכל שנה כחלק מההסכם החמש שנתי מול האוצר הם סכום שגדול או קטן מהיקף התמלוגים שאמורים היו להיות מנת התקציב שנגזר מתמלוגי הזכיינים והגופים המשדרים על פי חוק הקולנוע המקורי.

"ההערכה שהסכום קטן ממה שהיה מתקבל לו היו גוזרים את זה לפי החוק מהתמלוגים", הוא אומר ומוסיף, "אנחנו לא בדיוק יודעים את הנתונים כי הזכיינים שומרים אותם לעצמם ומבחינתי, כרגע מדובר במצב נתון. אפשר לשאול באותה המידה איך קורה שלא ממלאים החלטת ממשלה? זו עובדה. החתירה שלי כעת היא להסכם חמש שנתי נוסף מול האוצר שיושג בהסכמה. 

עם כל הכבוד לאוצר, הוא זה שרוקן את חוק הקולנוע מתוכן

"מצד שני הוא העביר 58 מיליון שקל וכמו שאמרתי כשהפרספקטיבה שלי מתחילת הדרך נאמדת ב-8 מיליון שקל, מדובר בקפיצה אמיתית".

"לכן אני חותר להגיע להארכת ההסכם בהסכמת האוצר. אני לא מדבר על 58 מיליון שקל, שהם השוליים שבשוליים. אני חושב שהיכולות של המדינה גדולים בהרבה ואני מאמין שנצליח לשכנע את האוצר להעמיד לרשות התקנה אמצעים גדולים יותר".

שימור הקיים

חריש לא מסתיר את העדפתו להסכם חמש שנתי על פתרון קבע. "אני בעד בחינה מחודשת של הנתונים מדי כמה שנים", הוא אומר, "בשנת 2008 אני רוצה לבחון את הדרכים שיובילו להתפתחות הקולנוע  - דבר שמחייב בדיקה מחודשת של הקריטריונים שעל פיהם מחולקים הכספים".

חריש חוזר למסקנות הוועדה בראשותו של יעקב נאמן, שהקים במסגרת כהונתו כשר התמ"ס, ואומר: "אחד היעדים שהצבתי בפני המועצה זה לעניין את בעלי ההון מהמיגזר הפרטי בתעשיית הקולנוע שלנו. הצלחנו אז לשכנע את האוצר ללכת אתנו, אני מאמין שזה אפשרי גם היום".  

"עם ההצלחה של הקולנוע הישראלי יהיה קל לעניין בעלי הון"

"אני לא יודע כמה המתווה הזה מתאים להיום, אבל זה בסיס. עם השם והמוניטין שצבר הקולנוע הישראלי, יהיה קל יותר לעניין בעלי הון להשקיע בקולנוע".

אל ישיבת מועצת הקולנוע הקרובה, שתתקיים בסוף החודש, הוזמן ח"כ הרב מיכאל מלכיאור, יו"ר ועדת החינוך והתרבות בכנסת, אותו מבקש חריש לגייס לטובת נושא הקולנוע. על סדר היום בישיבה עומדת תכנית העבודה לשנה הקרובה, שתכלול בחינה מחודשת של הקריטריונים ודיון בבעיות מהותיות שעל הפרק.

"אני רוצה לדבר על בעיית השיווק, על השקעות פרטיות ובעיית תקציב הפסטיבלים למשל", הוא אומר ומסביר, "תקציב הפסטיבלים נשאר על פי הקריטריונים כשהיה למרות שכיום מספר הפסטיבלים צמח פלאים מה שאומר שעוד מעט הוא יהפוך ללא משמעותי".

יש לדעתך מקום לכל כך הרבה פסטיבלים בארץ?

"בגדול אני בעד. מצד שני עם התקציב הזה, אני לא יודע איך הם יתקיימו. זו בעיה שסימנתי. גם היקף הסינמטקים שפתאום הלך וגדל סובל מאותו פיחות. על פניו זה דבר טוב, אבל בסיוע הקיים ריבוי סינמטקים הופך את התמיכה לכמעט לא משמעותית. אנחנו נצטרך להתמודד עם זה ויש כמובן את שאלת השאלות והיא מדוע ההצלחה של הקולנוע מורגשת רק במה שנקרא מדינת תל אביב וגוש דן" 

"לא. אני לוקח זכות יוצרים על המשפט הזה. הייתי נער במלחמת העולם השנייה. גדלתי על הקולנוע האיטלקי. זה היה קולנוע שכונתי. ויטוריו דה סיקה, שהיה הגדול מכולם, גילה את הצופן של סיפורים קטנים מהחיים. אני נזכר בחוויה שנשארה חרוטה לי בראש מלפני יותר מעשר שנים כשביקרתי בשכונת התקווה בהקרנת סרט עצמאי שקראו לו "מבט כואב", עם שחקנים מתנדבים בהפקה מינימליסטית. מה שהכה בי זה האולם הגדוש והאנשים שישבו על המדרגות. הקהל חגג. זה דחף אותי להקמת קרן הקולנוע ביחד עם דורון ערן וארנון צדוק. חיפשנו כאלה סרטים. בנוסף קראתי לכל היוצרים ודרשתי שפרמיירות יתקיימו גם בקריית שמונה לא רק בתל אביב".

"הטענה שלי היא שאם יש כשרונות אני רוצה לתת להם הזדמנות שווה במקומות שהם מתקיימים. אין ספק ששר התרבות, מג'אדלה, מעוניין ומחויב ציבורית בקידום הקולנוע בישובים הערביים. הוא דיבר איתי על זה ואמרתי לו בפירוש שאני לא מאמין בהעברת תקציבים בחוק ראשי בלי תכנית עבודה".

אז אתה מתנגד לתוכנית השר לצבוע 20% מתקציב הקולנוע לעשייה בפריפריה?

"אני לא אסכים שצביעת הכסף תבוא על חשבון התקציבים הקיימים. את מסתכלת עליי בעין ששואלת מה מסתתר מאחורי הניסוח הזה? אני רוצה לבחון את הקריטריונים מחדש ולראות אם בכל מה שמחולק היום, יש צורך. אני לא לוקח את זה כנתון. אני רוצה תכנית עבודה. לדעת מה יש, מה אפשר לעשות ועם מי אנחנו עובדים.

אני היחיד שהכין תכנית תיעוש למגזר הערבי כי בעיני אחד הכישלונות הגדולים של מדינת ישראל היא שלא השכלנו לייצר כלכלה עירונית באוכלוסיה שהולכת וגדלה. אני מאמין גדול בתכניות עבודה".

חריש שואף לתקציב של 100 מיליון שקל. הוא מאמין שזה אפשרי אולי בגלל זה הוא אומר שהדבר שחסר לו בתעשיית הקולנוע זה חזון. "אני עוד לא רואה את החזון שממנו אפשר לגזור אסטרטגיה", הוא אומר, "הייתי רוצה לשמוע אנשים מדברים על חלומות בשביל להבין איזה בסיס אנחנו צריכים לייצר. הייתי רוצה שכשיגידו ישראל, יחשבו מייד לא רק על הייטק אלא גם על קולנוע".

הוא גם לא חושב שאפשר בשלב זה להגדיר את הקולנוע הישראלי כתעשייה. "כדי שנהפוך לתעשייה צריך אלמנטים כלכליים חזקים, יציבים וארוכי טווח, צריך אולפנים חזקים והיווצרות תנאים שיאפשרו קופרודוקציות. במונחים שלי זה עדיין שביר מבחינת המשמעות הכלכלית".

"אשתי אומרת שאני אופטימי ללא תקנה אבל יש לי סיבה. כשמסתכלים על תולדות מדינת ישראל עם ההצלחות הגדולות שלה בחקלאות ובהייטק זה לא נתפש. עכשיו, רואים את זה בקולנוע. לכן אני אופטימי. בחיים שלי לא לקחתי על עצמי תפקיד שלא האמנתי שאני יכול לעשות. סרבתי לתפקידים מאד קוסמים כי לא הייתי בטוח שאוכל להם. אני חושב שאני יודע לקבוע יעדים ואסטרטגיה, אני יודע למלא משימות. הייתי די מוצלח בהשגת יעדים פוליטיים וכלכליים, אני מקווה שאוכל לעשות את זה גם בקולנוע".