עד שנדלקת על מישהו, למה להסתיר זאת?
הדבר שמרגיש הכי טבעי ונכון הוא בדיוק ההפך ממה שצריך לעשות, לפי ה"חוקים". וכך יוצא שמי שפועל כמוני, מכל הלב, בלי מסיכות ומשחקים, בלי הצגות והסתרות, נשאר לבד
שנים שאני במשחק הזה. משחק החיים. משחק הזוגיות. משחק המינים. שנים, ובכל זאת עדיין לא מבינה את החוקים. או בעצם, מבינה שאין מה להבין, זה פשוט ככה. ובכל מקרה, אני לא מצליחה ליישם את זה.
לא כל יום מגיע מישהו שמקפיץ לי את הפופיק. מישהו שאני מסתכלת עליו מעברו השני של ההפוך ורוצה למשוך אותו אלי ולנשק. למען האמת, זה קורה לעיתים די רחוקות. ועוד יותר נדיר, שלאותו אחד יעברו בראש אותן מחשבות לגבי.
וכשזה סופסוף קורה, הדבר שמרגיש הכי טבעי והכי נכון הוא בדיוק, אבל בדיוק, ההפך ממה ש"צריך" לעשות, לפי ה"חוקים".
וכך יוצא, שמי שפועל כמוני, מכל הלב, בלי מסיכות ומשחקים, בלי הצגות והסתרות, נשאר לבד. וכל שנותר לעשות הוא לתהות שוב ושוב איך ייתכן שרק ככה זה עובד.
למה אסור להראות למישהו שהוא מיוחד בעינינו, שאנחנו רוצים את חברתו, רוצים אותו?
למה אנחנו שואפים למצוא מישהו שרוצה אותנו, אבל נבהלים כשזה קורה?
אני לא מדברת על הצהרות אהבה והצעות נישואים שמגיעות אחרי יומיים. זה בהחלט לגמרי לא הגיוני גם בעיניי. אבל לרצות לראות כבר למחרת את אותו אחד שנעם לי אמש, לחלוק את הרצון להכיר אותו יותר ואפילו מהר, כי ככה זה מרגיש בפנים - מה כל כך פסול בזה? למה זה "אסור"? למה כשאומרים את האמת כבר מהתחלה פוגעים בסיכוי להמשך?
נראה שאני צריכה לעבור רענון בחוקי הטבע. אני, אחרי הכל, מאמינה גדולה בהם. ועם כל האינטליגנציה האנושית שאמורה להבדיל אותנו מבעלי החיים, בסופו של יום, הגבר מאבד עניין מהר מאוד כשהוא לא צריך להילחם, לרדוף, לחזר, לצוד ולהשיג את האשה שמולו. מין קונספט כזה שאם קיבלת משהו בקלות - הוא לא שווה. שאם לא היית צריך להזיע בשביל להכניס את הגברת למיטה, היא לא באמת מעניינת.
ואני חייבת לשאול את הגברים: אתם באמת חושבים ככה? אני בטוחה שסביב כל אחד מכם יש בחורות מדהימות, ידידות, או אחיות שלכם, שיש להן עולם ומלואו להציע, אבל איבדו את ההזדמנות להראות זאת ברגע שהצד המיני של הכיבוש הסתיים.
זה נשמע לכם נכון כשאתם מסתכלים על זה ככה? לאבד הזדמנות להכיר מישהי שאתם יכולים להתאהב בכל מה שיש לה, רק בגלל שהיא לא שיחקה משחקים? רק בגלל שגם היא רצתה להתקרב? בגלל שבחרה להביע את העניין שלה גם בגופה והשאירה את חגורת הצניעות שלה בבית?
לא מצליחה להיות ביצ'ית, תהרגו אותי.
עוד מבט:
לקחת לו את הסוכריה באמצע הליקוק
שרי ארגוב
ראית פעם מה קורה לילד בן שנתיים שלוקחים לו סוכריה על מקל באמצע הליקוק? לא מומלץ להיכנס עם הגבר למיטה בפגישה הראשונה, גם לא בשנייה. למעשה, ככל שמושכים יותר את הרגע הזה, כך יהיה טוב יותר לשני הצדדים. מבין 100 החוקים בספר "למה גברים אוהבים ביצ'יות", תקף כאן חוק המשיכה מספר 23: "לפני הסקס, הוא לא חושב בהיגיון, אבל את כן. אחרי הסקס, התפקידים מתחלפים: הוא חושב בהיגיון, אבל את מאבדת את הראש".
אני לא מצליחה להיות ביצ'ית, תהרגו אותי. אם אני לא מראה עניין, זה מפני שאני לא מעוניינת. למה זה לא יכול להיות פשוט כזה? למה אנחנו חייבים לעבור את מסיכות הבלבול וחוסר הוודאות של ההתחלה? למה "אסור" להגיד בסוף פגישה 'מצאת חן בעיניי, אשמח לראות אותך גם מחר'?
אני בטוחה שהרבה קשרים פוטנציאלים נופלים על משחקי ה"תפוס אותי אם אתה יכול" של ההתחלה. כי כל אחד חושב שהשני לא מעוניין ולא מעז להיות "החלש" שמראה רגשות, וכך מתמסמסת לה הזדמנות.
ואולי בעצם זה כן פשוט, וזו אני שמתקשה לראות את זה לפעמים. אולי באמת כל התנהגות שגורמת לי להתבלבל ולא לדעת בעצם מעידה בפשטות על חוסר עניין מצידו של הבחור. אני מן הסתם צריכה לקרוא שוב את הספר "הוא לא בעניין" (JNTIY) ולהתמודד עם האמת הכואבת שאין פה למה לקוות וממה להתאכזב, מפני שבחור שמעוניין יודע להראות זאת בהרבה דרכים ולא ישאיר אותי תוהה אם כן או לא.
אולי זה שיהיה מעוניין באמת, לא ייבהל מהתנהגות כזו או אחרת ויישאר שם גם בלי המשחקים.
כן. לא.
לא. כן.
אסור.
מותר.
זה היה יכול להיות רק מרתק, אם זה לא היה גם כואב.
ושוב אני חושבת על אותו כפתור חסר, זה שיאפשר לכבות את המחשבות. בזמנים כאלה, הייתי שמחה ללחוץ קצת על המתג.
לפנייה לכתב/ת 
מקפיץ את הפופיק
צילום: ויז'ואל/פוטוס
מומלצים
