לחסוך כדי להישאר חברתיים

ירידות השערים בבורסות העולם ובישראל משקפות את החשש ממיתון. מדובר בסימפטום כואב, שממנו סובלים המשקיעים בבורסה, ובכלל זה גם ציבור החוסכים בקרנות הפנסיה. אבל אם בסופו של דבר יתממשו התחזיות הפסימיות שעל פיהן ישקע המשק האמריקני במיתון עמוק, האטה כלכלית תחדור גם למשק הישראלי, והיא לא תפסח גם על מי שכספו אינו מושקע במניות.

כאשר ארה"ב, שרוכשת קרוב לשליש מהייצוא הישראלי, מקטינה ביקושים, יצואנים בישראל ייאלצו לצמצם פעילות. הצמצום יוביל לפיטורי עובדים ולירידת שכר, שיחלחלו לכלל המשק. מועסקים במגזר הפרטי יתקשו לשמור על מקום עבודתם, מובטלים יתקשו למצוא עבודה, ועובדים זמניים ימצאו את עצמם מועסקים אף פחות, כפי שהיה במיתון האחרון שפקד את המשק הישראלי בשנת 2001. אז, בתוך שלוש שנים ירד התוצר לנפש ביותר מ־6%, האבטלה עלתה על 10%, ולמרות קיצוצים כואבים בתקציב הממשלה, החוב הציבורי צמח מ־87% תוצר ל־102%.

מיתון ארוך יחייב צמצום

מדיניות "אנטי מחזורית", שמטרתה צמצום נזקי מיתון, מאופיינת בגישה שמרנית בתקופות של צמיחה: הימנעות מגידול בהוצאה, מעבר לתוואי הרב־שנתי, והימנעות מקיצוצים, או אף הרחבה בהוצאה, בזמן שפל ואבטלה, במטרה לסייע למשק לצאת מהמיתון. אבל משמעותה של מדיניות מרחיבה בזמן מיתון פשוטה - גידול בחוב הציבורי. לכן, אם רוצים משק שמסוגל להפעיל מדיניות כזו, צריך חוב ציבורי קטן שניתן להגדילו בשעת הצורך.

כאשר החוב הציבורי גבוה, אין אפשרות לנהוג בזמן מיתון, המאופיין בירידה חדה בהכנסות ממסים, כבזמנים רגילים. חייבים לקצץ בתקציב. חוב גבוה, של 87% תוצר, כפי שהיה בסוף שנת 2000, לא מאפשר נקיטת מדיניות כלכלית "אנטי מחזורית". מצבו של המשק הישראלי היום טוב יותר, אבל לא בהרבה. החוב הציבורי העומד על כ־80% תוצר די גבוה בהשוואה, למשל, לממוצע במדינות המפותחות העומד על כ־60%, כך שמיתון ארוך יחייב צמצום בתקציבים ויקשה על הממשלה לתמוך בכלכלה ולסייע למובטלים החדשים ולעניים הוותיקים.

למזלנו הרב, המשק הישראלי צמח בקצב מהיר בשנים האחרונות, ועם הצמיחה הגיעה עלייה חדה בהכנסות ממסים. הממשלה, בהובלת משרד האוצר, שמרה על מדיניות הוצאה די שמרנית, למרות הלחץ המתמיד לנצל את "העודפים בקופה" למטרות כאלו ואחרות. כתוצאה, החוב הציבורי ירד בתוך ארבע שנים מ־102% תוצר לכ־80%.

המיקרופון סובל הכל

ניצחון מדיניות ההוצאות השמרנית של השנים האחרונות, בניגוד לעמדות חברי כנסת רבים, בעיקר "חברתיים", הוא ניצחון הציבור בישראל. כניעה לחברי הכנסת, כדוגמת שלי יחימוביץ', שתמיד תומכת בכל הרחבה בהוצאה ובכל פטור ממס, או אבישי ברוורמן, שבעקביות מתבטא בזכות הגדלת הוצאות הממשלה, היתה מובילה לחוב ציבורי גבוה שמחייב קיצוצים חדים במהלך האטה בכלכלה. לזכותו של ברוורמן לפחות עומדת העקביות. הוא הביע תמיכה, ממש בימים אלה (מול מצלמות וואלה! חדשות), בהגדלת ההוצאה תוך שמירה על הגירעון. איך בדיוק מגדילים את ההוצאה, כאשר צפוי שההכנסות ממסים יקטנו, תוך שמירה על הגירעון (שהוא ההפרש בין ההוצאות להכנסות)? לא ברור. המיקרופון כנראה סובל הכל.

גישה חברתית אמיתית, כזו שאינה לוקחת בחשבון רק את הטווח הקצר, מחייבת מדיניות הוצאות שמרנית בזמן צמיחה. פריצת התקציב בהכרח באה על חשבון היכולת להיות "חברתי" בתקופות קשות, שתמיד מגיעות. מאחר שהמיתון עדיין לא כאן והחוב די גבוה, כדאי שהממשלה באמת לא תחרוג יותר מדי מהתקציב, למרות מגוון רחב של התחייבויות, חלקן למטרות טובות, אחרות קצת פחות, כמו התוספת האדירה למערכת הביטחון, העלייה בשכר המרצים, התוספת לחינוך, התוספות למגזר החרדי, הגדלת קצבאות לקשישים נזקקים ומס הכנסה שלילי.

הכותב הוא פרופ' לכלכלה באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת לונדון ועמית בכיר במרכז שלם