גדר ההפרדה

השבוע זכיתי בהצצה מתוקה לזיכרון ילדות שחשבתי כי נכחד מהעולם: בחדר מדרגות אנונימי צפיתי באישה חילונית דורשת בשלומו של שכנה, רב בית הכנסת. הקולות ברחוב השקט היו תמהיל סוריאליסטי של זמירות שבת ומקלטי רדיו, קולות בכי של תינוק מלווים בנביחות כלב. סוג של מישמש לא הגיוני הקורא תיגר על המציאות החרדית-החילונית בישראל של היום, מציאות ההפרדה.

ב-2008 יש אזורי מחיה חרדים ואזורי מחיה חילונים, אין יחד, נעלם ואיננו. גם כששתי הקבוצות חולקות מרחב אורבני משותף, מדובר במצב זמני ונשמרת בקפדנות ההפרדה, אם לא עירונית, לפחות שכונתית, מינימום ביניינית, אנחנו והם.

נסיעה לטריטוריה נשכחת בה דרים עדין תחת קורת גג אחת חרדים-חילונים עמוסה, לפחות עבורי, בפלאשבקים מהעבר. היא שרידים ארכיאולוגיים לתקופה הפרה-היסטורית בה חיו חרדים וחילונים דלת מול דלת. עידן רחוק בו שיחקו ילדות עם גרביים עם ילדות בגופיות.

העובדה שבילדותי זכיתי להימנות על אחת משתי המשפחות החרדיות של הבניין הביאה להמוני ילדי שכנים צובאים על פתח הדלת עם שיעורי בית בתנ"ך. לעומת זאת, כילדה קטנה תרגלתי בשקט דחיית סיפוקים בכל פעם שפתחו אצל כרמית מקומה שנייה בונבוניירה בלתי כשרה בעליל מחו"ל. בימים ההם, ועד הבית ידע שאנחנו לא משתמשים באנטנה כי אין לנו טלוויזיה ושבשבת עולים כולם ארבע קומות ברגל. גם אצלנו זכרו תמיד לא לחנות צמוד לגדר כדי לא להפריע למשחקי הכדורסל של רועי ושצריך לשים בצד שאריות מהדגים לגברת עם החתול פרסי בקומת כניסה.

הייתה קבלה הדדית אמיתית. בלי הרמת גבות, בלי השגות, זו הדרך שלהם זו הדרך שלנו וזה בסדר.

היום מיותר לציין שזה לא כך. כל מנהג חרדי הנחשף לעיניים חילוניות מתקבל במבטי פליאה ועיניים פעורות, כאילו ומדובר בכתבה בנשיונאל גיאוגרפיק על שבט אפריקני נידח. באותה מידה הצד השני מסתכל על חילונים כאל חוצנים הנמדדים בהתאם לסטנדרטים "המקומיים" ההופכים כל לובשת מכנסיים לבחורה בלתי צנועה בעליל או בעלת מוסר מפוקפק. לא גרים יחד, לא חיים יחד, רחוק מהעין בהחלט רחוק מהלב.

הטרוגניות או הומוגניות?

מתי בדיוק זה קרה? מתי הפכה ההיכרות לזרות? לא ברור לי. אך על השאלה "למה" יש לפחות מענה מאוד ברור. אחרי הכול, השיקולים האלה לא היו זרים לי ולמשפחתי שעזבה במודע את העולם ההטרוגני לטובת ההומוגניות בבני ברק. אין ספק שהרבה יותר קל לרדת למכולת ופשוט לשים מצרכים בסל בלי לבדוק כל דקה הכשרים - הרגל שנשאר לי מימי בסביבה חילונית. שהילד יכול ללכת לשחק אצל לשכנים, בלי חשש שיש שם אולי טלוויזיה דולקת עם טלנובלה רגשנית או כל דבר אחר שעלול לכאורה לערער את החינוך מהבית.

גם את החילונים אני מבינה. הם רוצים לחיות את חייהם כפי שהם רואים לנכון. פטורים מהצורך להתחשב ברגשותיו וצרכיו של הדוס ממול, כמו לנטרל את האינטרקום בשבת ואי נעימות כשהצאצאים מחליטים לארגן מסיבה רעשנית בשישי בערב. הומוגניות, כך מסתבר, זו שאיפה חברתית חוצה מגזרים.

אך לאור הקיטוב ההולך ומעמיק בין הצדדים. צריך אולי להקדיש לסיפור כולו מחשבה שנייה. כי אולי טעינו. אולי ההחלטה המאוד מנומסת והדדית להפליא, להפריד כוחות הייתה שגויה. מתוך רצון לחיות איש איש את חייו הפכנו לשני מחנות בניהם תהום פעורה מלאה בשנאה, צרות מוחין ובורות. בעצם כל הדעות הקדומות שאפשר לזרוק על הזר והלא מוכר. כשרואים איך גדלים כאן שני מחנות שלא מכירים אחד בקיומו של השני אי אפשר לצפות לכך שדברים ימשיכו להתנהל על מי מנוחות, בסוף שני הצדדים יודעים - יבוא החיכוך ואיתו הפיצוץ.

לצערי, אפשר להגיד שהכתובת כבר קיימת על קיר הבניין, חילוני או חרדי. כי כאן גרים בכיף רק אני ושכמותי.