בלי צחוק: יש קשר בין הומור לסקס?
המאפיין העיקרי של הבדיחה, לפי ספר של פרויד שתורגם באחרונה לעברית, הוא "שחרור הנאה באמצעות הסרת עכבות". הסינגפורים לא מדברים על סקס. הם גם לא חזקים בהומור. האם ניתן להסיק מכך שככל שהחברה יותר מרשה לעצמה לצחוק על החיים ועל עצמה, היא פתוחה יותר כלפי מין?
כששאלתי למה הם התפתלו ממבוכה, השיבה: "ראשית, הסינגפורים לא מדברים על סקס. קולגה שלי לימד קורס מבוא לפסיכולוגיה. בשיעור על חלומות, הוא ביקש מהסטודנטים לכתוב על פתק אנונימי מלבד ציון המיגדר על מה הם היו בוחרים לחלום הלילה. הוא היה מזועזע שאף לא סטודנט אחד מבין כ-200 כתב משהו שקשור לסקס. קלישאי ככל שזה נשמע, כולם כתבו על כסף (שיהיה להם רכב יותר שווה, משכורת יותר גבוהה, וכו'). לדברי הקולגה שלי, כשהוא העביר את התרגיל הזה בארה"ב, כ-90 אחוז מהגברים וכ-10 אחוז מהנשים בחרו בסקס. מובן שזה לא אומר שזה לא עלה בדעתם של הסטודנטים הסינגפורים, אלא שאולי הם הרגישו לא נוח לכתוב את זה. שנית, הסינגפורים לא חזקים בהומור, או שהם עוד תקועים בשלב מאוד לא מפותח. באחת ההרצאות שלי בשנה שעברה, כשהנושא היה ראיון לעבודה ככלי מיון, הראיתי להם סרט בן 20 דקות על הנושא. באופן די מפתיע, הוא היה משוחק טוב, המסרים הפדגוגיים היו מצוינים, הדיאלוגים היו טובים, והוא היה קליל ומהנה, לא יותר. אבל כשהסטודנטים הסינגפורים צפו בסרט, הם ממש התפקעו מצחוק. מה שנראה לי דיאלוגים קצת משעשעים, אותם פשוט השכיב על הרצפה, כמו ילדים קטנים. האמת – קינאתי בהם. יש משהו קצת עקום בציניות שלנו, ואנחנו מפסידים המון כשקשה להצחיק אותנו".
על הבדיחה ויחסה ללא מודע
האנקדוטות על הסינגפורים מעלות את השאלה בדבר קשר אפשרי בין סקס להומור. האם "חברה צוחקת" היא חברה מינית יותר? האם אדם עם חוש הומור מפותח הוא גם אדם שפחות מתבייש מסקס?
הקשר הזה מתבקש לא רק מהאנקדוטות שסיפקה הפסיכולוגית מסינגפור, אלא גם כנראה על פי ההיגיון הפשוט: נראה שככל שהחברה יותר מרשה לעצמה לצחוק על החיים ועל עצמה, כך היא פתוחה יותר כלפי יחסי מין.
אבל לא התייחסתי לשאלה עד שהגיע לידי תרגום ראשון לעברית של ספר של פרויד, "הבדיחה ויחסה ללא מודע" (רן הכהן תרגם עבור הוצאת "רסלינג").
פרויד, די במפתיע אולי, כמעט שאינו מתייחס בספר לסקס ולהומור. הוא מדבר בעיקר על החיבור בין בדיחה לבין ההנאה ממנה. אבל הדרך בה הוא מתאר את ההנאה מבדיחה מזכירה מאפיינים של הנאה מסקס. הבדיחה, לדבריו, יכולה לשחרר מעכבות והגבלות, לעזור להתגבר על הבושה, לגרום להרפיה ולהדביק זה את זה במצב נפשי מבודח.
הנאה מבדיחה והנאה מסקס מצטיירות כהנאות קרובות. כמו שפרויד כותב שהצחוק הוא "שחרור מהגבלות", כך אפשר להגיד שסקס הוא שחרור מהגבלות, וכמו שפרויד כותב שהמאפיין העיקרי של הבדיחה הוא "שחרור הנאה באמצעות הסרת עכבות", כך נראה לי שאפשר להגיד שהמאפיין העיקרי של סקס הוא שחרור הנאה באמצעות הסרת עכבות.
בדיחות גסות רוח
פרויד מדבר על קשר בין הומור לסקס רק במובן השלילי. בדיחה גסה, הוא כותב, משמשת לערטול. "אין לפקפק בכך שהעונג לראות את האחר במערומיו הוא המניע המקורי של הגסויות". גסויות אמורות לגרות מינית והן "מכוונות לאדם מסוים המגרה אותנו מינית". "באמצעות אמירת המילים הגסות הן מאלצות את האדם המותקף לדמיין את איבר הגוף, או את המעשה הרלוונטי".
האשה היא בדרך כלל האדם המותקף. בדיחות גסות "שקולות לניסיון פיתוי" של האשה. "היכן שנכונות האשה מגיעה במהירות, הדיבור הגס הוא קצר ומפנה את מקומו למעשה המיני". לאמור, "אי-ההתמסרות של האשה היא איפוא התנאי הראשון ליצירת הגסויות". יש אמנם גם בדיחות גסות בין גברים, אבל, לדעתו של פרויד, הן מדמיינות את פיתוי האשה.
פרויד אינו עושה הנחות גם למי שבסך הכל נהנים לשמוע בדיחה גסה - "מי שצוחק מן הגסויות ששמע, צוחק כמו צופה בתוקפנות מינית".
בדיחות גסות יכולות להיות סתם גסויות. הן מהנות את מי שנהנים מלכלוך בתור לכלוך. אבל יש גם בדיחות גסות שמתבססות על טכניקות נכונות של הצחקה, טכניקות שפרויד מפרט בהרחבה בספרו. למרות זאת, גם כשבדיחה גסה היא בדיחה לכל דבר ועניין, עדיין היא ניסיון פוגעני לעקוף את המכשול שמציבה האשה בדרך אליה.
מעשה של ערטול פוגעני
הדוגמאות שמביא פרויד בספרו מתאימות לתקופתו. הבדיחה הגסה עשתה מאז דרך ארוכה וזכתה במעמד נורמטיבי יותר. אבל העיקרון נשאר אותו עיקרון – בדיחה גסה, בחברתו של אדם שאינו רוצה לשמוע בדיחות גסות, בכלל או בחברה של אנשים מסוימים, היא מעשה של ערטול פוגעני. תירוץ של "סתם התבדחתי", אינו קביל על פרויד, במיוחד לא כשהבדיחה איננה באמת בדיחה. הצדקה כזו גם לא קבילה על ידי החוק הישראלי נגד הטרדות מיניות.
בקיצור, גם אם יש קשר בין הנאה מהומור להנאה מסקס, הכוונה היא לא לבדיחות גסות.
