"לא היה לי מה להפסיד"

שנה אחרי פרוץ המלחמה שגבתה חיים של 4 מיליון בני אדם, נולד בהאנוי שבצפון וייטנאם תאי-סון דאנג. בנם של משורר נרדף על ידי המשטר הקומוניסטי ופסנתרנית שהחלה את דרכה המקצועית בסאיגון ונאלצה לברוח עם תחילת ההפגזות אל הכפרים המרוחקים בהרים. עתידו של דאנג הקטן נראה לא מבטיח.

ממרחק הזמן, יובל שנים מאוחר יותר, כשהוא יושב בחבר השופטים המכובד של התחרות הבינלאומית לפסנתר ע"ש ארתור רובינשטיין, חוזר תאי-סון דאנג אל הימים ההם, אל הקשיים, אל מאבק ההישרדות ואל יהודי אחד בשם פרופסור איזק כץ שידע לזהות את הפוטנציאל שבו והציל את חייו.

תאי-סון דאנג. סיפור לא יאומן של הישרדות וכוח רצון

הסיפור של דאנג מתחיל הרבה לפני שנולד, עמוק לתוך המאה ה-XIX עם השתלטותה של האימפריה הצרפתית על האנוי. צרפת חלחלה אל וייטנאם את תרבות המערב ועמה את מסורת המוזיקה הקלאסית. "אמא שלי ואחותה היו הוייטנאמיות הראשונות שהפכו לפסנתרניות מקצועיות בתחום המוזיקה הקונצרטית", הוא מספר. אמו השרישה בו את האהבה למוזיקה ולימדה אותו פסנתר.

כשהיה בן שבע נאלצה המשפחה להימלט להרים. 73 קילומטר וארבעה נהרות הפרידו בין האנוי לכפר בו מצאה מחסה. "כינור וצ'לו הם כלים שאפשר לנייד ממקום למקום, אבל איך תעביר פסנתר להרים? לא היתה תחבורה והכלי הזה כבד מאוד", הוא אומר, "בגלל ההפגזות הגשרים נהרסו ונאלצנו ללכת במים. שכרנו תאו ועל גבו העמסנו את הפסנתר. בגלל הגשם והמשקל הכבד, הפסנתר נפל ונשבר. זה שבר את ליבי".

"על גב התאו העמסנו את הפסנתר" (GettyImages ImageBank)

יותר מ-40 שנה חלפו אבל כשהוא מדבר על הרגע ההוא, עיניו דומעות. "אחרי המסע, זה רק נראה כמו פסנתר אבל הצליל כבר לא היה אותו הדבר". בלי מים זורמים וללא חשמל, תנאי המחייה בכפר היו בעיקרם הישרדות. רגעי האושר נקשרו בבית הספר למוזיקה שאמו התעקשה להפעיל. "היה פסנתר אחד אז ניגנו על נייר שעליו ציירנו קלידים, זה היה כמו בעידן האבן", הוא מספר, "גם את התווים העתקנו בכתב יד למחברות, מה שיצר המון טעויות. למדתי מוזיקה, אבל לא היה לי מושג איך נשמעת מוזיקה. לא היו לנו הקלטות כי לא היה חשמל. אפשר לומר שהפכתי לפסנתרן נגד כל הסיכויים".

"מבחינתם הייתי ילד הג'ונגל"

מי שנתן לו את הסיכוי לחיים אחרים ולהגשמה היה פסנתרן יהודי רוסי מהקונסרבטוריון למוזיקה במוסקבה בשם פרופסור איזק כץ, שנשלח לוייטנאם על ידי הממשל הסובייטי כחלק מתכניות ההעשרה שהנחילה לשלוחותיה רוסיה בתחומים שונים. "חזרנו להאנוי אחרי 8 שנים בהרים. בדיוק אז נשלח פרופסור כץ ללמד מורים ותלמידים בטייוואן. הוא הסכים לקבל אותי כתלמיד".

ששת החודשים ביחד חידדו את אמונו כי מדובר בכישרון יוצא דופן. כץ המליץ לממשלת וייטנאם לאשר את יציאתו של דאנג ללימודים במוסקבה והבקשה התקבלה. "כבן למשורר נרדף שאיבד את כל עולמו, נשלח למחנה לחינוך מחדש והפך להומלס שמתגורר תחת מדרגות, אפילו לא העזתי לחלום שיום אחד אוכל לייצר לעצמי עתיד מחוץ לוייטנאם", הוא מספר, "כולנו היינו מסומנים. אבל איזק כץ פנה לשר התרבות ודרש לשלוח אותי ללימודים במוסקבה. בזכותו קיבלתי ניירות מעבר ואחרי שלוש שנים את אשרת היציאה".

"מוסקבה נראתה לי כמו העיר היפה בעולם" (רויטרס)

זה לא הנס היחיד בדרך החתחתים שעבר. ב-1977 הגיע, אז בחור בן 19, לעיר הגדולה מוסקבה והחל ללמוד בקונסרבטוריון. "היתה לי שמיעה מצוינת ואוזן מוזיקלית אבל לא היה לי בסיס. אף מורה לא רצה ללמד אותי. הם דיברו על אינטרפרטציות. אני הייתי בשלבים ראשוניים של למידה. למזלי פגשתי את פרופסור ולדימיר נתנזון שלקח אותי תחת חסותו". במשך שנה אינטנסיבית הרביץ נתנזון בדאנג את תורת הטכניקה. בתום השנה, כשעבר בהצטיינות את מבחני השלב אצל הפסנתרנית טטיאנה ניקולייבה, השאיר רבים עם פה פעור.

שלוש שנים אחרי שהגעת למוסקבה נרשמת לתחרות לפסנתר ע"ש פרדריק שופן בורשה. צריך אומץ.

"לא היה לי מה להפסיד. הם חשבו לדחות את הבקשה כיוון שטופס הקבלה שלי היה כמעט ריק. היו בו שתי שורות: נולדתי בהאנוי, וייטנאם ולמדתי בקונסרבטוריון במוסקבה. זהו. מבחינתם הייתי ילד הג'ונגל. הם לא ידעו מה לעשות איתי. אף אחד לא האמין שמישהו כמוני, משום מקום, יעשה את זה.

"קיבלו אותי כי זו היתה הפעם הראשונה שמישהו מוייטנאם הרחוקה ביקש לנגן את שופן. זה עורר את סקרנותם. גם העובדה שלמדתי בקונסרבטוריון במוסקבה, שנחשב לאחד הטובים, עוררה את סקרנותם. תביני, מעולם לא ניגנתי קודם לכן עם תזמורת, לא הופעתי ברסיטל, כל מה שהייתי זה סטודנט מהשורה. לא היתה לי אפילו חליפה מכובדת. עליתי על רכבת לילה לפולין ונסעתי".

"עליתי על רכבת לילה לפולין ונסעתי" (צילום: GettyImages ImageBank) 

לא פחדת?

ולמה דווקא שופן?

"שופן היה תמיד חלום. כשהייתי ילד קטן בהרים, בלילה כשהיה ירח מלא, אמא ניגנה נוקטורנים של שופן. היא אהבה את שופן. הוא היה חלק מהילדות שלי. היצירות שלו קרובות ללבי, הן מאוד פואטיות, רומנטיות. בניגוד לליסט ולפרוקופייב שהיו אנשים גדולים, שופן היה איש שביר וזה בא לידי ביטוי ביצירות. רציתי לנסות.

"במוסקבה חשבו שאני משוגע. שאלו אותי למה לקפוץ ישר לאחת התחרויות הקשה ביותר. אבל וייטנאם הרשתה לי להשתתף רק בתחרויות במזרח אירופה. אסור היה לי לצאת למערב. האפשרויות היו תחרות צ'ייקובסקי במוסקבה ותחרות שופן בפולין".

להפנים את השפה המערבית

הוא ניגן על חייו וזכה לא רק בפרס הראשון אלא גם בכל הפרסים המשניים לביצוע מצטיין של מזורקה, פולונז וקונצ'רטו. תאי-סון דאנג רשם היסטוריה כשהיה לאסייתי הראשון שזכה באחת התחרויות המרכזיות בעולם לפסנתר ופרץ את הדרך לדור חדש של נגנים שמציף היום את העולם.

"יש לנו, האסייתיים, כל כך הרבה קומפלקסים. אנחנו לא בטוחים בעצמנו בגלל שהמוזיקה הקלאסית לכאורה רחוקה מאתנו. זו מוזיקה מערבית ואנחנו חושבים עמוק בפנים שלעולם לא נבין אותה באמת", הוא אומר, "אבל הזכייה הולידה תקווה ושינתה את התפישה העצמית המוטעית".

טכניקה היא משאב נרכש אבל איך לומדים מסורת תרבותית?

"כשרון כולל בתוכו הבנה אינטואיטיבית אינסטינקטיבית אבל לצד זה חייבים ללמוד. אחרת זה כמו מישהו שמדבר בשפה זרה וחוזר כמו תוכי על מה שנאמר בלי להבין את המשמעות. בשביל לדבר את שפת המוזיקה, צריך להבין את ההיגיון והמשמעות ולהרגיש את מורכבות התרבות. צריך להבין את השפה המערבית וזו שפה שונה לחלוטין. צריך להכיר את המנטאליות, המבנה הרגשי וההיגיון האינטלקטואלי. בשבילי האתגר הוא לאזן בין האינטלקט והרגש המערבי.

"לנו, האסייתים, יש נטייה להיות רגשיים יתר על המידה כשאנחנו מנגנים. אנחנו לא מנתחים באופן רציונלי את המבנה הארכיטקטוני של היצירה. זה יפה, זה נחמד, אבל לא תמיד מרגישים את המבנה הקתדרלי".

כלומר שאתה מסכים עם התיאוריה שטכניקה לא מספיקה.

"אני אומר שזה לא בא באופן אוטומטי. בשבילכם אולי כן, כי זה חלק מהתרבות שלכם וגדלתם על זה. אבל בשביל מישהו מבחוץ זה שונה. הדלת לא סגורה בפנינו, היא פתוחה לכולם, אבל זה דורש לימוד.

זו מתנה, כשרון, או עבודה קשה?

לבד, בחברה שמדברת בשפה זרה ויש לה הרגלים ותרבות שונים. זה קשה.

החיים תחת המשטר הקומוניסטי הותירו בו צלקות אבל גם את היכולת להעריך את החופש. "הדרך היחידה שהיתה לי לבטא את העולם הרגשי שלי היתה המוזיקה. זו, אגב, האמנות היחידה ששרדה את הקומוניזם כי השפה שלה לא קונקרטית ולכן היא לא מהווה איום על הממשל", הוא אומר.

ההתנסות של דאנג עם תחרויות אינה דומה לזו של אחרים ובכל זאת האם יש להן פשר? "זו שאלה טובה. כשהרמה גבוהה במיוחד השיפוט נעשה קשה יותר", הוא אומר, "לכל אחד יש את הקריטריונים שלו. אם אנחנו מדברים על תחרות רובינשטיין השנה, אפשר לומר שהרמה גבוהה באופן שלא יאמן. כל המתמודדים מקצועיים, לכן מה שמעניין אותי הוא מה יש לכל אחד מהם לומר, התרגום הפרטי שלהם ומה הם מקרינים החוצה. אני רוצה להרגיש שהם מבינים מה הם מנגנים, מבינים את התקופה ואת היוצר".