אחמדי-נג'אד, השמדת ישראל אינה הפיתרון

נשיא איראן, מחמוד אחמדי-נג'אד, מנהל באזורנו מדיניות חוץ בעייתית, או ליתר דיוק פרדוקסאלית. שלוש דוגמאות מאששות זאת:

הראשונה היא כיבושם של שלושה איים ערביים בידי הרפובליקה האיסלאמית של איראן: טנב הגדולה, טנב הקטנה ואבו מוסא, השייכים למדינת האמירויות הערביות המאוחדות. למרות פניות חוזרות ונשנות של מדינת המפרץ הקטנה לסיים את הכיבוש ולהחזיר את האדמה לבעליה האמיתיים, סירבו מנהיגי איראן לעשות כן מסיבות שונות, אולי משונות.

אך כיבוש הוא כיבוש, ואי אפשר להפריד בין כיבוש ישראלי של אדמה ערבית, לבין הכיבוש האיראני. מי שדורש מישראל לסיים את הכיבוש בשטחים אינו רשאי לעשות זאת מטעמים מוסריים ופוליטיים כשהוא עצמו כובש אדמה של אחרים.

דוגמא נוספת היא כי מאז עלייתו לשלטון לא מחמיץ הנשיא האיראני שום הזדמנות לתקוף את ישראל. הוא חוזר ומדגיש מול כל מיקרופון פתוח שהוא יעשה הכל על מנת למחוק את מדינת היהודים מהמפה.

אך הדברים הם עלבון לאינטליגנציה. ראוי להבהיר ולהאיר לאחמדי-נג'אד ולחבר מרעיו המתלהמים, שלעם הערבי הפלסטיני שנאנק תחת הכיבוש הישראלי יותר מ-40 שנה, נמאס לשמוע את הרטוריקה הזו שעבר זמנה ובטל קורבנה. דברי ההבל שלו, לא רק שגורמים נזק בלתי הפיך לבעיה הפלסטינית, אלא גם משרתים אך ורק את התעמולה הישראלית בעולם.

הנקודה החשובה ביותר מצד הפלסטינים היא, שאיננו רוצים למחוק את ישראל מעל המפה, איננו רוצים להשמיד אותה. השלמנו עם קיומה והפנמנו את העובדה ההיסטורית הזאת. אנו רוצים להקים מדינה פלסטינית דמוקרטית וחילונית, ולא מדינת אייאטולות, לצד מדינת ישראל, ובתנאי שירושלים המזרחית תהיה בירתה ויימצא פתרון צודק לבעיית הפליטים, בהתאם להחלטות האו"ם.

אנא, אדון אחמדי-נג'אד, הפסק למכור לעם הפלסטיני אשליות שונות והזיות משונות. על העם הפלסטיני מוטלת החובה המוסרית והפוליטית להדוף את הניסיונות האיראניים המתמשכים לפלג את הארגונים הפלסטינים. עליהם לזכור, למרבה האירוניה, שהם העם היחידי בעולם שאין לו מדינה, אבל יש לו שתי ממשלות.

הדוגמא האחרונה נוגעת לביקורו של אחמדי-נג'אד בעיראק לפני שבועות אחדים, ביקור שהוגדר על ידי פרשנים כביקור היסטורי של נשיא איראני בעיראק, מדינה ערבית שכבש האויב מספר אחת של איראן, ארצות הברית של אמריקה. כיצד ניתן להסביר את ההתנגשות החזיתית הזאת במדיניות החוץ של הרפובליקה האיסלאמית: נשיא איראני מבקר במדינה שנמצאת תחת עול הכיבוש האמריקני, ושמנהיגיו החדשים מונו בהסכמת הממשל האמריקני, ואינם מסוגלים לנהל מדיניות עצמאית ללא אישור מוושינגטון.

מותר לשאול בקול רם את מר אחמדי-נג'אד: האם הדרך לפתיחת ערוץ גלוי או חשאי עם הממשל עוברת דרך מנהיגי עיראק המשתפים פעולה עם אויביך המרים באמריקה? ושאלה נוספת שאי אפשר להימלט ממנה: האם הביקור ההיסטורי הוא תוצאה של ההיסטריה השיעית בעיראק ובאיראן? וכיצד ההנהגה האיראנית תומכת בשיעים העיראקיים, שחברו לכובש האמריקני, ומצד שני איראן בכבודה ובעצמה תומכת בארגון החיזבאללה, המתנגד לארה"ב ולישראל?

כל מי שעיניו בראשו יגיע למסקנה שהסכסוך ההיסטורי בין האומה הערבית לבין האומה הפרסית טרם הסתיים, כי איראן לא בוחלת בשום אמצעי על מנת להמשיך ולפלג את האומה הערבית, שממילא סובלת מעודף סכסוכים משניים. לראייה, החלטת מצרים וסעודיה להשתתף בוועידת הפסגה בדמשק בדרג נמוך. איראן יוצגה שם על ידי שר החוץ שלה.