יאללה, רווקים - תעשו ילדים!
אתם חושבים שברגע שתעשו ילדים כל חייכם ישתנו, תאבדו את עצמאותכם ולא תוכלו לתכנן שום דבר מראש? אתם צודקים, אבל יש גם כמה יתרונות. הפסיכולוג גיל ונטורה מרגיע את הרווקים וקורא לכולם לעשות ילדים
הזמנתי את י' פעמיים לארוחת ערב, אבל הוא לא רצה לבוא. הוא אמר שהוא מעדיף לקפוץ לדרינק לילה איתי ועם אישתי. שאלתי למה. הוא אמר שהוא רוצה לוודא שהילדים שלי ישנים כי הוא מפחד מהם.
עכשיו תשמעו: י' הוא בחור שלמרות גילו הצעיר, אוחז במשרה ממשלתית בכירה למדי, שעות היממה שלו מועברות בהטלת מרות על פקידי שלטון סוררים ובניווט רב תחכום בין כוחות פוליטיים שונים. האינטליגנציה שלו נוסקת מעלה וגם חוש ההומור שלו לא מפגר אחריה – ויורש העצר שלי, כולה שנתיים וחצי על הפלנטה, גורם לו לשקשק.
למה הם כל כך מפחדים מהם? האם יש משהו חיובי באימת הפעוטות של הרווק החדש? הבה ננבור לעומק במפגש ההזוי שבין בני השלושים פלוס/מינוס השותים עד תום מכוס הרווקות, לבין החיתולים הגדושים ושאר סממני גיל הינקות.
א. החשש מאובדן השליטה
הנה תובנה בשקל: חלק מהאירועים בחיינו אינם בשליטתנו ויקפצו לי כל ידידי הקונטרול-פריקס. רווקים רבים בונים קריירה, ממלאים בית בצעצועים אלקטרוניים, מדנדשים את המכונית וכל הריטואלים האלה נוטעים בהם את התחושה נוסכת הבטחון ש: everything is under control.
המחיר שעמיתי המוכשרים ונטולי הטבעת משלמים הינו בהתרחקות – מודעת או בלתי מודעת – משתי הסיטואציות טעונות הרגש שבהן חלק מהשליטה בחייך נמסר לידי אדם אחר: הזוגיות, ומאוחר יותר, ההורות.
כל הורה ממוצע בישראל יכול לספר לכם שהיות אבא או היות אימא מפגיש אותך תמיד עין בעין עם מפלצת אי הוודאות: תכננת טיול תענוגות משפחתי בתוככי אירופה הקלאסית בחופשת הפסח הבאה עלינו לטובה. יופי. העמסת בגדים וצעצועים מלוא הקונטיינר, ואופס... יומיים לפני ההמראה מחליטה העוללית לבדוק מקרוב את נפלאות מחלת האבעבועות. שלום לחו"ל ושלום לטיול. אם אתה רווק – איך אתה מגיב לסיפור הזה?
אז קודם כל, יש משהו בחרדה הזו. המעבר אל ההורות מפגיש אותך עם מטח ארטילריה של גירויים, טרדות, תיאומים, התמודדויות, הסחות דעת וקולות מסקאלה אחרת. שום דבר בקיום המאוורר והמסודר שלך לא הכשיר אותך להתמודד 24 שעות עם ההפגזה הזו.
אבל זהו בדיוק הדבר שיוכל להציל אתכם. החלפת תחושת השליטה הטוטאלית, ההגנתית והמזויפת, בראיה קצת יותר מפוכחת של הקיום האנושי, היא תהליך שרוב ההורים נאלצים לעבור. בחצותם את הנהר לצד השני של האשלייה, אל הגדה המציאותית יותר, הם מבינים, למרבה ההפתעה, שלא רק שהם לא התפרקו וקרסו, אלא אפשרו לעצמם לרכוש מקור חדש של עוצמה וכוח.
אם הצלחת להביא לעולם ישות צווחנית ובכיינית, ובכוח מסירותך ואהבתך הפכת אותה למוצר המופלא המכונה "ילד מאושר" – כל השאר כבר קטן עליך...
ב. הכישלון והפרויקט שאסור להיכשל בו
הנה פרובוקציה: אני מעדיף רווקים ורווקות שמודים ש"קשה לנו עם ילדים", לעומת עמיתיהם הדובשניים שמצהירים קבל עם ועדה ש"אני מה זה אוהב/ת ילדים!". גם אני לפני שנים רבות הייתי טוב עם ילדים, סיפרתי להם סיפורים, שיעשעתי אותם בחידודי ונטורה למיניהם, וקטפתי בצניעות את הילת "הרווק הרגיש והמקסים".
כל זה היה קלי קלות, כל עוד יכולתי בתום סבלנותי להעיף אותם חזרה אל אימם מולידתם. כשנולדו הילדים שלי, הבנתי שיש פה אופרה אחרת. עכשיו הייתי צריך להפעיל שרירים אחרים בגוף ובנפש.
ידידי הרווק, אם אתגר ההורות מפחיד אותך, הדבר מעיד על כך שאתה סופר-נורמלי. זה רק מוכיח לי שאתה מתייחס לאתגר הזה בכבוד הראוי ולא טובל אותו באשליות של דבש, שיתנפצו עם השלשול הראשון של היילוד. אחוז נכבד מחברי מפלגת ההורים היו שוקלים מחדש את החלטתם להצטרף למפלגה אילו ידעו מראש את אופי המטלה לפרטיה המלאים.ככל שממריאה הצלחתו האישית, נרתע הרווק מלהכניס ראשו אל לול התינוקות. אני לא חושב שיש פה פינוק. יש פה חשש אמיתי שהעסק לא יצליח, שהכאב יהיה יומיומי וידידנו הצעיר ימצא עצמו לכוד ב"מלון קליפורניה של החיים" – קריירה שאי אפשר לשנותה או להיפטר ממנה.
אז כפי שמטיפים לנו המאמנים האישיים והפסיכולוגים, רומא לא נבנתה ביום אחד, ותינוק לא לומד ללכת, לדבר ולאהוב בחודש בודד. אני סבור, באמת ובתמים, שאתם תצליחו במשימה הזו משתי סיבות עיקריות:
1. האבולוציה סידרה לכם הכנה גנטית ראויה
הילד שלך מצויד בכל הטריקים ההתפתחותיים הטובים ביותר (פנים קטנות וחמודות, נטיה ליצור איתך קשר), שנועדו להפוך אותך להורה טוב, וגם אתה עובר שינויים פיזיים ונפשיים של ממש שיוצאים לדרך ברגע שהקטן בוקע לאוויר הישראלי.
2. אתם תצליחו פשוט כי לא תתנו לזה לא להצליח!
מוטיבציה אנושית יכולה לנצח את ההרים הפתלתלים ביותר. ברגע שכל הכישרון שפיתחת עד לנקודה זו בחייך יתודלק בשאיפה העזה והחזקה להגן על משפחתך ולשאת אותה אלי אושר, תהיה מופתע כיצד התפקוד שלך מזנק למימדי טורבו. הורים עובדים מספקים תוצאות טובות פשוט כי יש להם סיבות טובות.
ג. ההבדל הקטן שבין כיף ואושר
אני לא הולך לייפות את זה. רווק חווה תענוגות מסוימים על בסיס יומי, שבועי או חודשי – אספרסו שקט ומרענן של בוקר, לילה של חיכוכים הדדיים ולא מחייבים, ביקור תקופתי בארצות שמעבר לים וכיו"ב. אמת, חלק מהם יצטרכו להיעלם, לפחות לתקופה מסוימת. אלו החדשות הרעות. החדשות הטובות (וכן, יש כאלה!) הינן שאותם תענוגות עושים קאמבק בשלב מסוים, ואפילו מביאים איתם חברים חדשים.אני לא הולך למרוח לכם מסכת נוטפת כינורות אודות העונג שבלהיות הורה לזוג עוללים. למען האמת, הרבה פעמים זה קוץ אדיר בתחת. אני מנסה לומר שיש הבדל מהותי בין כיף שנובע מהיכולת לאבד שליטה / להתפרע / לא לדפוק חשבון, ורגעי אושר או אפילו תחושה מסוימת של שלמות, שעולה מתוך חוויה שהיא לעיתים מתישה, מעוררת ספקות, לא קלה – אבל ממלאת אותך בסיפוק ממין אחר. ניצחת את עצמך. יכולת לחרדות שלך (וגיסי היה אומר "יצאת גבר").
אני זוכר רגע אחד, טריויאלי, קצר, לפני שנתיים. הקטנה געתה בבכי בשתיים בלילה. קמתי מהמיטה שלי. הלכתי למיטה שלה. נשכבתי לידה. ליטפתי לה את הראש. תוך שישים שניות היא הפסיקה לבכות, ושוב נרדמה. קמתי בחזרה ומחשבה הזויה של לילה התנגנה בי: גם אם כנופייה של מלכות יופי היו מתות לצאת איתי עכשיו, זה לא היה מנפח לי את האגו כמו מה שקרה בדקה האחרונה.
אז יאללה רווקים – תעשו ילדים (ותקפידו להנות תוך כדי התהליך).
- גיל ונטורה
הוא אבא לשניים, פסיכולוג, מפתח ומעביר את הקורס "חשיבה יצירתית
- מהמוח אל השטח", יועץ קריירה ומאמן חשיבה, מרצה לפסיכולוגיה התפתחותית ואחראי ארצי על קורס אינטליגנציה אנושית באוניברסיטה הפתוחה.
