ארגון זכויות אדם עולמי: די לאפליית הבדואים בנגב
בארגון Human Rights Watch קובלים: "ישראל יכולה ורוצה לבנות יישובים חדשים בנגב בשביל יהודים ישראלים שרוצים אורח חיים כפרי, אבל לא עבור האנשים שחיים על האדמה הזו מזה דורות ומעבדים אותה. זה אי צדק משווע"
ארגון זכויות האדם Human Rights Watch קורא לישראל להכריז על הקפאה מיידית של הריסת בתי הבדואים ולהקים ועדה עצמאית, אשר תחקור את האפליה של האזרחים הבדואים בנגב בתחומי הקרקעות והדיור.
על פי דו"ח חדש של הארגון, המתפרסם היום (ב') ומשתרע על-פני 95 עמודים, המדיניות הישראלית "מביאה עשרות אלפי בדואים בדרום המדינה לחיות בעיירות פחונים בלתי מוכרות, תוך איום מתמיד בהריסה של בתיהם ובפיזור קהילותיהם".
גרסת המדינה
שטרית: "אכיפת חוקי הבנייה בארץ היא בדיחה"
תני גולדשטיין
השר התייחס לנתונים שפרסם היום משרד הפנים, מהם עולה כי בשנת 2007 נהרסו רק 759 מבנים לא חוקיים, מתוך למעלה מ-84 אלף מבנים לא חוקיים קיימים. חלק גדול מהמבנים הוקם ביישובים בדואים וערבים לא מוכרים. ח"כ מרגי: "אין זכות לבוא בטענות לערבים. המדינה חונקת אותם"
ממצאי הדו"ח מתבססים על ראיונות שנערכו ב-13 כפרים בדואיים בלתי מוכרים ובשלוש עיירות בדואיות שתוכננו על-ידי הממשלה, כולם בנגב. הארגון ראיין עשרות תושבים בדואים, כמו גם פעילים, אנשי ארגונים קהילתיים וארגונים לא ממשלתיים, אקדמאים ועורכי-דין.
בשנת 2007 שלח הארגון מכתב מפורט לממשלה, ובו ממצאים ראשוניים ושאלות. מידע רלוונטי שהתקבל בתשובה ממשרד המשפטים הישראלי שולב בדו"ח. לדברי ג'ו סטורק, מנהל חטיבת המזרח התיכון בארגון Human Rights Watch, "המדיניות של ישראל מכניסה את הבדואים למצב בו הם יכולים רק להפסיד. המדינה סילקה אותם מהקרקע עליה הם טוענים לבעלות, והעבירה אותם לעיירות פחונים בלתי חוקיות שמנותקות מאספקה של צרכים חיוניים כמו מים וחשמל".
מהדו"ח עולה כי מאז שנות השבעים הרסה ישראל אלפי בתים של בדואים בנגב, מאות מהם בשנת 2007 לבדה. לטענת ישראל, 45,000 בתים בכ-39 כפרים בלתי מוכרים נבנו באורח בלתי חוקי ולפיכך הם מועמדים להריסה. גורמים ישראליים רשמיים הוסיפו כי "כל שישראל עושה הוא לאכוף את כללי ייעוד הקרקע והבנייה". אולם אנשי Human Rights Watch טוענים כי הרשויות הורסות באורח שיטיתי את בתיהם של בדואים, בעוד הן מתעלמות מבנייה בלתי חוקית של אזרחים יהודים או מכשירות אותה בדיעבד.
דרך נוספת בה מפלה המדינה את תושבי הנגב הבדואים הינה על ידי הקצאת משאבים ליישובים קהילתיים, שוועדות הקבלה שלהם רשאיות לדחות בקשות מבדואים. לכאורה יכול כל אדם להגיש בקשה להתגורר באחד מהיישובים, אולם בפועל, ועדות קבלה מסננות את המועמדים והם מתקבלים על-פי קריטריונים עמומים של "התאמה", אשר מדירים בדואים.
לדברי סטורק, "ישראל יכולה ורוצה לבנות יישובים חדשים בנגב בשביל יהודים ישראלים שרוצים אורח חיים כפרי, אבל לא עבור האנשים שחיים על האדמה הזו מזה דורות ומעבדים אותה. זה אי צדק משווע". ישראל מדגישה כי בדואים יכולים לעבור להתגורר באחת שבע עיירות שהוקמו על-ידי הממשלה או בקומץ כפרים שהוקמו לאחרונה. אולם התושבים שהתראיינו למחקר סיפרו כי העיירות הן מהיישובים העניים ביותר בישראל וכי לא עומדים לרשותן משאבים מספיקים כדי להתמודד עם גל חדש של תושבים.
מרבית הבדואים דוחים את רעיון המעבר ליישובים אלה, בהם יש מחסור בתשתיות ובמקומות תעסוקה, שיעורי פשע גבוהים ומחסור בקרקעות שיאפשרו להם לשמור על מקורות הפרנסה המסורתיים שלהם, כמו רעיית צאן. בנוסף, מחייבת המדינה בדואים שעוברים ליישובים הללו לוותר על תביעותיהם לבעלות על אדמות אבותיהם, שהועברו מאב לבן במשך דורות רבים.
2% מהשטח ל-25% מהאוכלוסיה
הקהילה הבדואית מהווה כיום 25 אחוז מאוכלוסיית הנגב הצפוני, אולם פחות משני אחוזים מהקרקע באזור זה עומדים לרשותה. בדו"ח נטען כי הרשויות הקצו שטחים נרחבים ומשאבים ציבוריים לחוות משפחתיות (חוות בודדים), המוכשרות בדיעבד. חלק מהחוות הוקמו ללא היתרי בנייה נאותים, אך הן מחוברות לרשתות החשמל והמים הארציות ואיום ההריסה אינו נוגע להן.לפי הדו"ח, בעשר השנים האחרונות הוקמו 59 "חוות בודדים", והמדינה אף העניקה להן חזקה בלעדית על הקרקע וגידרה אותן על חשבונה במאמץ "לשמר אדמות מדינה". "הצביעות במדיניות כלפי 'חוות הבודדים' לא נעלמת מעיני הבדואים. כנראה שטענות המדינה על כך שהבדואים מפוזרים מדי מכדי שיוכלו לקבל שירותים מן המדינה לא תופסות כשמדובר בחוות", אמר סטורק.
הארגון פנה לוועדה שהקים משרד הבינוי והשיכון בחודש אוקטובר 2007, האמורה לבחון את המחלוקת בין המדינה לקהילה הבדואית בנגב בנושא הבעלות על קרקעות. הוועדה, המונה שמונה חברים, ללא נציג כלשהו מהכפרים הבדואים הלא מוכרים, החלה לפעול בחודש ינואר והצהירה על כוונתה לפרסם את ממצאיה והמלצותיה בתוך שישה חודשים. הארגון קרא לוועדה לבסס את המלצותיה על חובותיה הבינלאומיות של ישראל בתחום זכויות האדם, האוסרות על אפליה ומבטיחות את הזכות לדיור נאות ומוגן ואת ההגנה מפני פינוי כפוי.
עדויות שנאספו בזמן כתיבת הדו"ח מראות כי לרוב הורסות הרשויות את הבתים ללא התראה כלשהי ומותירות משפחות כשהמחסה היחיד שעומד לרשותן הוא אוהל. שרה קישח'ר מהכפר אום מתנאן, תיארה בפני נציגי Human Rights Watch את משמעות הדבר: "הכול היה פעם נקי ומסודר. יכולנו לשמור על הבתים מאורגנים, לרחוץ את הילדים מתי שרצינו. באוהל, הכל מתמלא בחול. אנחנו לא יכולים לשמור את האוכל של התינוק במקרר. איבדנו הכול".
חלק מהבדואים חזו בהריסת בתיהם יותר מפעם אחת. פטימה אל-ר'נאמי, אלמנה בת 60 מאום מתנאן, סובלת מסוכרת. פקידי הרשויות הרסו את ביתה לפני מספר שנים. זמן קצר לאחר שבנתה אותו מחדש, היא קיבלה צו הריסה נוסף. "כשקיבלתי את צו ההריסה הראשון הייתי בטוחה שהם לא יבואו אף פעם. עכשיו אני כבר יודעת. אני יודעת שהם יבואו ויעשו את זה... הם יכולים לבוא מחר, הם יכולים לבוא בכל זמן שהוא. אם הם יהרסו את הבית אין לי לאן ללכת ולא נשאר לי שום כסף. אין לי מושג מה אני אעשה".
ארכיון
צילום: רוני סופר
מומלצים
