המרד הפמיניסטי הראשון

מהפכה נשית, גדולה אולי אף יותר מזו של "קולך" בזמן הזה, התרחשה לפני מאות שנים ובאה לידי ביטוי חריף בשולחן-ערוך ובמפרשיו. הנשים לא צייתו להוראות חכמינו בשאלת אילו תכשיטים מותר להן לענוד בשבת, כך עולה מפרק רביעי במסכת שבת, הנקרא "במה אישה יוצאה" (שבת, נ"ז-ס"ז). הנשים, במעין מרד שלא היה מובן לחכמינו, החליטו שהן יוצאות בכל תכשיטיהן בשבת ואולי זו היתה המהפכה הפמיניסטית הראשונה.

נראה כי דרישות ארגוני הנשים מן ההלכה הן מינימליסטיות בהשוואה למה שיתואר כאן, שהוא בניגוד מפורש לפסיקות חז"ל ולפרק ארוך ושלם במסכת שבת. הכל מתחיל בסימן ש"ג בשולחן-ערוך הנקרא "דיני תכשיטי אישה", הדן באריכות רבה באילו תכשיטים יכולה אישה לצאת בשבת. מדובר במקום שאין עירוב והחששות הן שהאישה תבוא לידי הורדת התכשיט ברשות הרבים ותלך בו ארבע אמות שזו תולדה של הוצאה מרשות – לרשות והיא איסור מן התורה.

מדוע חששו חכמינו לכך?

יש כמה טעמים (על-פי ערוך השולחן):

• "מפני שהאישה צריכה לטבילה, יכול להיות שתתיר התכשיט קודם שתכנס לטבילה ותשא בדרך ארבע אמות ברשות הרבים.

• מחשש שתרצה להתפאר ולהראות לחברותיה נוי תכשיטה (ירושלמי: נשים שחצניות הן והיא מתרתן להראותה לחברתה...) תשלוף את התכשיט כדי להציג לחברתה.

• משום שלעיתים התכשיט רפוי ויפול, ותשאנו ארבע אמות ברשות הרבים.

• משום מראית העין שייראה שמטלטלת בשבת.

• מפני שבהילוך זה ילעגו עליה ותסירם ותטלטל ברשות הרבים.

התכשיטים האסורים

רשימת פריטי התכשיטים שנאסרו: חוטי צמר בשערות, חוטי צוואר, קטלא (רצועה שבצואר ), טוטפת, שרביט, כפה של צמר, אצטמא (מטלית צבעונית), עיר של זהב, כלילא (למצח), חרוזים בחוט, רסוקיא (מעיל עליון), נזמי אף, מחט, טבעת עם חותם, כוליאר (לחלוק), כובלת ( מבושם), שן של זהב, נעל קרועה, חוטי שיער (פאה נכרית), קמע, מוך שבאוזן, מוך שבסנדל, בושם בפה, גרביונים, אצעדה, מפתח יפה. בסך הכול 26 תכשיטים שאסור לאישה לענוד בשבת.

אז למה בכל אופן נהגו הנשים לצאת בכל תכשיטיהן?

על-פי "ערוך השולחן": "והנה כבר נתעוררו קדמוני קדמונים על-מה ולמה נשים שלנו יוצאות בכל תכשיטיהן לרשות הרבים ואין מוחה בידן?".

ניתנו לא פחות מחמש סיבות. המעניין הוא ביחס המגוון לאישה מצד המחשבה ההלכתית:

א. באמת הן אסורות לצאת, אלא כיוון שלא ישמעו מוטב שיהיו שוגגות ואל יהיו מזידות. מוסיף כאן "ערוך השולחן" על הסבר זה "וחלילה לומר כן, ולכן התחילו רבותינו לחפש עליהן זכות...".

ב. רבנו תם פוסק לשיטה בגמרא שכל התכשיטים דינם ככפה של צמר שהתירו כדי שתהיה יפה לבעלה.

ג. ויש-אומרים טעם אחר משום שעכשיו התכשיטים מצויים ויוצאים בהן אף בחול אין לחשוש שישלפו ויציגו כמו בימיהם שלא היו רגילות לצאת בהן רק בשבת.

ד. ויש שכתבו שהנשים שלנו אינן מראות תכשיטיהן. וחיזוק לכך הוא שהתירו תכשיט יפה למצח מטעם זה שרק אישה חשובה יוצאת בזה וככזו לא שולפת תכשיטיה בחוץ. ונשים שלנו כולן חשובות הן.

ה. ועוד הסבר חברתי – סוציאלי: "ידוע שבימיהם היו הנשים יושבות בביתן ולא היו יוצאות תדיר לרחוב. וכשיוצאות לפרקים היו יוצאות עטופות וגם לא היו להן בתי כנסיות של נשים. אם-כן, לא ראו זו את זו רק לפרקים ומעט שנכנסו אחת לבית חברתה והיה החשש גדול שבפגען זו את זו בשבת בהילוכן ברחוב תשלופנה את התכשיט. אבל, עכשיו, הנשים הולכות תדיר ברחובות ונכנסות זו לזו בבתיהן ורואות זו את זו בבית הכנסת של נשים. אם כן ממילא שיכולה להראות לה תכשיטה בבתיהן ובבתי כנסיות ובודאי שאין מדרכן לפשוט ברחוב תכשיט ולהראות לחברותיהן. וזהו היתר נכון וברור".

לסיכום, היפה לדעתי הוא הספקטרום הרחב בגישה הגברית לאישה. שני הקטבים הם כמובן הסברים א' ו-ד' כדלהלן. על פי הסבר א' הנשים אינן שומעות לגברים ועושות מה שנראה להן, ולכן העדיפו חכמים לא לומר להן את הדינים כדי שלא תעבורנה עליהן במזיד. מן הקוטב השני, ההסבר הרביעי הוא של הערכה רבה לאישה, הטענה היא שכל הנשים בימינו הן חשובות. ההערכה לנשים בימינו רבה יותר מסיבה שאינה מצוינת אולי משום שהן משכילות יותר או משום שהן במצב כלכלי טוב יותר או שזו תחילת הכרה בעוול הנורא שנגרם להן בעבר.

נושא זה ראוי למחקר מקיף הן לגבי התקופה שבה התרחשה המהפכה הנשית והן לגבי הנסיבות ההיסטוריות והתגובות ההלכתיות החריפות. לקחים ממחקר כזה יכולים לשמש את ארגון "קולך" לקראת המשימות החשובות והקשות העומדות לפניו. 

פרופ' פנחס אלפרט – ראש החוג לגאופיסיקה ולמדעים פלנטריים. אוניברסיטת ת"א. מייסד וראש מרכז נאס"א בישראל לתצפיות על כדור הארץ. פירסם מאמרים רבים בנושא מדע ודת והמאמר המלא מופיע באתר "קולך".