תודה, אבל אין לי צורך בחצי בנאדם
אני לא מצליחה לחשוב על איזשהו תחום רגשי או אחר של החיים שבו תלות כזו היתה מתקבלת על הדעת. הרי אנחנו אנשים עצמאיים, או לפחות שואפים להיות כאלו. אז איזו סיבה יש לנו להפיל את כל יהבנו הרגשי על מישהו אחר?
כשרוב המדינה זמזמה את השיר הזה, שלא לומר סלסלה אותו, ובמקרים מסוימים אף הגדילה וזעקה אותו בקולי קולות, בעיניים כמהות ולחות, אני תהיתי לעצמי מאיפה לכל הרוחות זה מגיע. מזמן לא שמעתי שיר עם מסר כל כך גרוע.
בעיניי, זה אחד השירים האיומים שנכתבו בשפה העברית, שיר שמנציח ומהלל את הכלומיות שלנו כאנשים העומדים בפני עצמם. כלומר, אם לא מצאת את החצי השני שלך ודבקת בו בדביקות יתרה, החיים שלך יהיו מגעילים ועלובים למדי. גם אם לא מתייחסים להשלכות שיש לשיר כזה על מישהו שזוגתו עזבה אותו והוא מעדיף לרצוח אותה, כי בלעדיה הוא כלום, עדיין המסר הוא שאדם, בהיותו לבד, אין לו זכות קיום. האומנם?
התרבות הבכיינית שלנו מעלה על נס את כאב הפרידה
מי שמרגיש שקיומו, אושרו, הנאתו ולמעשה חייו, תלויים באדם אחר, הוא אומלל. התרבות הבכיינית שלנו מהללת ומעלה על נס את כאב הפרידה ואת מסירותו האינסופית של הננטש. מגדילים ועושים כותבי המילים לזמרים המזרחיים. לא חסרים שירים כאלה, שכל כולם מתמקדים ביגון האינסופי של האוהב שחרב עולמו עליו, כיוון שאהובתו עזבה אותו. לא רק השירים המזרחיים כמובן, אבל נראה לי שהם מצטיינים בתחום הרחמים העצמיים.
אם נוציא רגע מהמשוואה את המילה אהבה, רק לצורך הדיון האקדמי כמובן, נמצא שקשה מאוד להאמין שמישהו באמת היה רוצה להיות תלוי בצורה מוחלטת במישהו אחר. אני לא מצליחה לחשוב על איזה שהוא תחום רגשי או אחר של החיים שבו תלות כזו היתה מתקבלת על הדעת. הרי אנחנו אנשים עצמאיים, או לפחות שואפים להיות כאלו. אז איזו סיבה יש לנו להפיל את כל יהבנו הרגשי על מישהו אחר?
האידיאליזציה הרומנטית תלויית התרבות שלנו במילה הזו, אהבה, מכשירה אותנו להתנהג כמו ילדים חרדים ומשוללי כל יכולת בכל הנוגע לרגשות ויחסים עם בני הזוג שלנו. בכל מקום אחר אנחנו נדרשים להתנהל תוך לקיחת אחריות למעשינו והנה, פה, אנחנו עפר ואפר, אנחנו כלום, בקושי חצי בן אדם.
באיזו קלות אנחנו מוכנים לוותר על עצמנו למען האחר ולהתמזג לתוך הזוגיות והאהבה האידיאלית. זה כל כך ממלא ומקל על החיים שמישהו אחר אחראי לאיך אנחנו מרגישים.
אני לא מזלזלת לרגע בכאב הבאמת גדול וקשה של לב שבור. אין ספק שזה זה אחד הכאבים הרגשיים הגדולים שיש, כאב של אובדן, פגיעה וחוסר שלמות. זה בדיוק מה שגורם לנו להתייסר ולהתאבל, לפעמים חודשים ארוכים ושנים אחרי אובדן האהבה, גורם לנו לחלות פיזית, ולאחדים מאיתנו אפילו לאבד את הסיבה לחיות.
אבל תרשו לי להיות פרקליטת השטן לרגע ולשאול שאלה קשה באמת: האם הנעזב/ת בוכה על אהבה שהלכה, או על כך שחצי מהאישיות שלו הלכה פייפען?
לבנות מחדש את הזהות שלנו זו עבודה קשה
מי שאין לו קיום בלי החצי השני שלו, באמת לא תהיה לו סיבה לחיות כשהחצי הזה נעלם. שהרי לבנות מחדש את הזהות שלנו זו חתיכת עבודה קשה, עבודת פרך. ומי יודע אם בכלל אפשר למצוא את כל החלקים שמרכיבים את הזהות האמורה.
גם ככה קשה להתאושש מלב שבור, אבל זה לבטח קל יותר כשכל הלב הוא שלך ולא מושאל ממישהו אחר.
אבל מה לעשות, תכתיבי ההתנהלות הרומנטיים שלנו נגזרים משירים, מסרטים ומסיפורי אהבה. לרובנו יש בראש סכמה די מדויקת של איך אהבה צריכה להיראות ולהרגיש, כולל תתי סעיפים של מה ראוי ומה לא ראוי לקרות בתוך מערכת כזו. ולפי תכתיבי הוליווד (והשירים, כמובן) אנחנו אמורים להפוך לאחד, גוף אחד נשמה אחת, ולחיות את חיינו כצוות מנצח אל מול העולם הרע והקר. זו התנהלות מצוינת, בפרומיל המקרים שבהם זה באמת מתאים, אלה שאוהבים אהבה לוהטת עד זיקנה ושיבה ואינם נפרדים לעולם. אבל כמה כאלה באמת יש? לכמה זה באמת מתאים?
לא לרובנו.
רובנו נשארים רק עם עצמנו בסופו של היום (כן, גם כשאנחנו בתוך זוגיות), ועדיף לנו לפגוש בתוכנו אדם שלם, מעניין, שמח. כזה שיהיה לנו טוב איתו.
לפנייה לכתב/ת 
