פסגת דמשק: קרע גלוי - וניצחון קטן לאסד
למרות החרם המתריס של המנהיגים הבולטים, ביום שאחרי הפסגה יכול הנשיא הסורי לחייך חיוך רחב - ולחכות לבא שיישב בבית הלבן. אבל הטפיחות ההדדיות על השכם לא יסתירו את הפילוג, שכבר מזכיר לפרשנים את הפלישה העיראקית לכווית
החיוכים הסוריים לא יצליחו לעמעם את המציאות: אחרי פסגת דמשק, הפירוד והפילוג אמיתיים, ברורים וחדים מאי-פעם. התהליך שצבר תאוצה בימי מלחמת לבנון השנייה, במהלכה ניצבו סעודיה, מצרים וירדן אל מול חיזבאללה, סוריה ואיראן, ואשר התחדד ביתר שאת בוועידת אנאפוליס - רשם בסוף השבוע שיא חדש.
הוא לא יותר מאשר הכותרת של הבעיה הגדולה- ההתנגשות הבין-ערבית בסוגיות רבות. לבנון היא רק הכותרת למאבק סביב היקף ההשפעה האיראנית מעיראק, דרך סוריה ולבנון ועד לעזה. לבנון היא הכותרת למשבר ולחוסר האמון בין המנהיגים הערביים... המנהיגים יצאו מדמשק בשתי קבוצות - האחת עם דמשק והאחרת נגדה, כשהם חלוקים כמעט בכל נושא".
לא ניתן להתעלם עוד מהפלגנות, לנסות לייפות את המציאות במשחקי מילים וכיבודים. כל מי שהביט באירועי הפסגה יכול היה לשרטט בעצמו את שני המחנות: אלה ששלחו משלחות בדרג נמוך כמו סעודיה, מצרים וירדן או נעדרו (ממשלת סניורה הלבנונית) מחד – אל מול המארגנת הסורית, אורח הכבוד של מטהרן ואולי עוד כמה מנהיגים שוליים, שבחרו להגיע מסיבות שונות. אפילו מבחינה מתמטית החלוקה הייתה ברורה: רק כמחצית מנהיגי חברות הליגה הערבית - ולאו דווקא החשובים שבהם - בחרו לבוא.
גם מאמרי המערכת בעיתונות הערבית אינם מתעלמים מכך. "דיבורים על אחדות הם שטויות, אולם השתיקה על הפילוג היא דבר הרסני", כתב בגילוי לב מנכ"ל "אל-ערביה", עבד א-רחמן ראשד, בטור בעיתון "א-שרק אל-אווסט". זאת, כשהוא משווה את הפילוג הפומבי דהיום לזה ששרר בעקבות הפלישה העיראקית לכווית ב-1990.
גם ראשד אינו מהסס להצביע על שני המחנות: "הנושא הלבנוני
כה אמר בשאר
"ישראל סרבנית שלום"
רועי נחמיאס
בנאומו בוועידה תקף אסד את ישראל וטען כי היא דוחה יוזמות שלום כבר שלושה עשורים. מזכ"ל הליגה הערבית איים כי אם ישראל לא תפעל ברצינות לקידום השלום, הערבים יאלצו לקבל "החלטות כואבות"
מלכתחילה טענו הסורים כי עצם קיום הפסגה במועד ובמקום שתוכננו הוא הישג עבורם - בעיקר מול וושינגטון, שהעיבה בלחציה על המפגש. ואכן, את הפסגה יש לראות בהקשר רחב יותר - ממש כפי שהייתה ועידת אנאפוליס - כקרב על ההשפעה האזורית בין ארצו-הברית לאיראן. כיוון שכך, ניתן לראות בפסגה ניצחון בנקודות לדמשק, שכן היא הצליחה להביא כמחצית ממנהיגי העולם ערבי ואת משלחותיהן של כל מדינות ערב (פרט ללבנון). "השיחות בדיונים הסגורים היו כנות וטובות", טען אתמול הנשיא אסד בישיבת הסיכום. אבל גם הוא, כמו לשון הודעת הסיכום, נאלץ לכלול בנאומו את "חילוקי הדעות הבינערביים" - שם קוד לפילוג המחנה.
"הפסגה הסתיימה" (מתוך: "אל-חיאת" הלונדוני)
כך או כך, אסד הרוויח את שלו. הוא הצליח לקיים פסגה, למרות הברוגז הגלוי; הצליח לקבוע את האג'נדה שנוחה לו (נושא לבנון כמעט ונעדר מהדיונים); והצליח להכניס בהודעת הסיכום את התכנים שנוחים לו (התניה מסויגת של יוזמת השלום הערבית בצעדיה של ישראל ואיזכור רמת הגולן). לפיכך, בהחלט יש לו סיבה לצאת עם ביטחון עצמי מהפסגה. באופן כללי, הצליח הנשיא הסורי להרוויח עוד זמן, כמו שהוא כל-כך אוהב, בתקווה שבעתיד תשתפר עמדתה של דמשק עוד יותר. אחרי הכל, אסד מעריך כי יותר גרוע מהנשיא בוש כבר לא יכול להיות, ולכן, אם הצליח לשרוד את הלחצים וכינס את הפסגה הערבית, הוא בהחלט יכול לצאת ממנה אופטימי - ולהמתין ליורש בבית הלבן.
אז מה יהיה בשלב הבא? ראשית, סביר להניח שאסד ינסה להגביר את מעורבותו בנושא הפלסטיני, וימשיך "לתקוע" את המערכת הפוליטית בלבנון. כל זאת, כדי להגדיל ככל שניתן את מעמדו האזורי כשחקן משמעותי. אולם, במישור הבין-ערבי, אין להניח שהכלים נשברו ומדובר בגירושין של ממש; מדובר לכל היותר בפרידה זמנית, או בצינון יחסים, אולם ניסיונות ההידברות עם מצרים וסעודיה צפויים להימשך, שכן מנהיגי ערב חוששים מהאלטרנטיבה האחרת.
"אז מה נכון לעשות, לשבת ולתת לסופה לעבור במינימום אבדות או לעמוד מולה ולנסות להביא לפיוס?", מעלה ראשד שאלה רטורית וממהר להשיב: "לא ניתן להשיב על כך אלא אם נבין את החשיבות שבפסגת עמאן, שנתיים לפני פלישת עיראק לכווית. המארחים הירדנים ניסו לשכנע את המשלחות מכווית ומעיראק לקבל את הצעת הפיוס. כווית, שהייתה הקורבן, הפתיעה את כולם והסכימה, אולם עיראק סירבה ופספסה את ההזדמנות. ייתכן שהפסגה בדמשק הייתה הזדמנות שאבדה לפיוס ולהגנה על הערבים מפני המשברים". וכשהדעות קודרות כל-כך, סביר להניח שמאמצי השכנוע כלפי אסד יתחדשו במהרה.
אבו-מאזן ואסד לוחצים יד בדמשק
צילום: AP
מומלצים
