לכבוש את אנטארקטיקה

יבשת אנטארקטיקה קשה לאדם. הסלעים והקרחונים גם יחד מהווים שטח עצום שהופך אותה ליבשת הרביעית בגודלה בעולם, גדולה מאירופה ומאוסטרליה. כיפת קרח עבה מכסה אותה ובשיאה בלב היבשת היא מגיעה ל-5,000 מטר עובי. הטמפרטורה הקרה ביותר נמדדה בחורף בלב היבשת והגיעה עד 88 מעלות צלסיוס מתחת לאפס. ידידותי זה לא.

רק לפני פחות ממאה שנים, ואחרי מאמצים רבים, הצליח האדם להגיע אל הקוטב הדרומי. רואלד אמונדסן הנורווגי הפך ב-1911 לאדם הראשון שהצליח להגיע - ולשוב - מהקוטב הדרומי. מסביב נפלו חללים רבים. חודש לאחר מכן הגיעו רוברט סקוט הבריטי וארבעת מלוויו אל הקוטב, והתאכזבו לגלות שהשיגו אותם. במסעם בחזרה אל החוף נספו כולם. ארנסט שאקלטון, אף הוא בריטי, החל בסוף שנת 1914 במסע לחציית הקוטב הדרומי מצפון לדרום, אך ספינת המפרשים שלו נתקעה בקרח מול חופי אנטארקטיקה. שנה וחצי נסחפו הוא ואנשיו עם הקרח הנדחס עד שהספינה התפרקה. אחר כך המשיכו לצוף על גושי קרח בסירות ההצלה עד שהגיעו אל איי דרום האוקיינוס, ומשם נחלצו לבסוף בידי ציידי לווייתנים. זהו אחד ממסעות ההישרדות המרתקים ביותר שאירעו אי פעם. צוות של שלושה אנשים, שהיה אמור להכין להם נקודות מזון בתחנות על פני היבשת, מעולם לא חזר משם.

היבשת שהצליחה לדחות את האדם עד המאה האחרונה (צילומים: רונן רז)

מאה שנים לאחר אותם מסעות הרואיים, התיירות לאזור אנטארקטיקה מתגברת. כבר כיום מגיעים מדי שנה בחודשי הקיץ האנטארקטי כשלושים אלף תיירים על אוניות ברזל מפנות קרח, בתנאים לא מפנקים (עדיין אין ספינת אהבה לאנטארקטיקה) אך בהחלט סבירים, המספקים לתייר תאים מוסקים, מקלחות חמות, ארוחות טובות ואפילו לגימת ויסקי או יין לחמם את הלב והגוף. אוניות הברזל מצוידות בסירות זודיאק המורדות במנוף אל המים ובהן יוצאים לסיורים בין גושי הקרח הצפים, מבקרים במושבות הקינון של פינגווינים, אלבטרוסים, ויוצאים לסיורי הליכה בנופי הסלעים והקרחונים של היבשת. לספינות האלו מתלווים מדריכים שהם בדרך כלל חוקרים ששהו תקופות ארוכות באזורים הקוטביים של העולם.

בדרך לקרחונים. מפליגים בתעלת ביגל ביציאה מארץ האש

אמנות הפיסול בקרח

החוויה האנטארקטית שלנו מתחילה באוקיינוס הדרומי. שיט ארוך בים גלי אינסופי, עופות דרום האטלנטיק מגיעים משום מקום ומלווים את האונייה בכנפיים פרושות, ובהם אלבטרוסים שדואים שבע שנים רצופות מבלי להניח את רגליהם על פיסת יבשה. רסס של מים באוויר מסגיר לווייתנים באופק, ולהקות של דולפינים בצבעי שחור-לבן מלוות אותנו מדי פעם.

לבסוף מגיעים אל האיים ואל חצי האי אנטארקטיקה. נופים רבי עוצמה של צוקים כהים ושכבות לבנות של קרח המכסות אותם. קרחוני ענק גולשים בין ההרים כמו נהרות גדולים שקפאו במסעם, המים הסוערים הפכו לגושי קרח עצומים, מלווים בקרבסים, סדקים עמוקים הנפערים בקרח בין הגושים, וחזיתות בגודל עשרות מטרים של מפלי קרח שעומדים תלויים מעל מי האוקיינוס. מדי פעם ניתק גוש קרח אל המים, מעורר גל גדול ורעש עצום שמהדהד אל הצוקים וחותך את השקט המוחלט.

קרחון מחורץ על ידי המים והרוח 

גושי קרח צפים מול החופים, רק חמישית מהם בולטת מעל המים והיתר שקועים בתוך מי האוקיינוס, שכעת מלטפים את הקרח. הגלים והזרמים מעצבים ומחליקים אותו כמו ביד אמן, ובועות האוויר הכלואות בקרח בורחות ממנו ויוצרות צינורות אוויר. ארמונות של קרח בצבעים לבנים של קרח צעיר, פסלים כחולים של קרח ותיק ודחוס היטב, ופסים שחורים של בליית סלעים, צפים מול אנטארקטיקה, ולאט לאט מתרחקים מן החופים ונמסים אל הים.

סירות הזודיאק מאפשרות לרדת אל פני המים ממש

בין הקרחונים הצפים מתרחשת פעילות רבה. פינגווינים צוללים בים ורודפים בקלילות אחר דגים וסרטנים, ומדי פעם מזנקים אל מעל פני הים בקפיצות משעשעות שדווקא מרמזות על צרות כמו כלב ים נמרי שרודף אותם. כלבי הים שוחים בווירטואוזיות בגופם החלקלק, מזנקים מהמים, ומביטים בנו בסקרנות בפנים משופמות. לעתים הם עולים למנוחה על קרחון צף ושם מתנמנמים להם על מיטת הקרח בעיניים עצומות, כמו אין צרות בעולם דוגמת לווייתני אורקה טורפים שעלולים לזנק מן הים ולהפר את השלווה.

לווייתנים מסגירים את מקומם בנפיחות של רסס מים. נפיחות גבוהות וצרות, רחבות ועגלגלות, נפיחות מפוצלות לשתיים. לאחר הנפיחה מופיעה קו הגוף הכהה והחלק, סנפיר הגב והזנב, ושוב הוא נעלם. כבר מצורת הרסס ניתן לזהות את מיני הלווייתנים שמפיחים אותם. לווייתן כחול, הגדול בבעלי החיים בכל ההיסטוריה כולל הדינוזאורים שכבר חלפו מן העולם, לווייתן מינקה הנפוץ, לווייתן דרומי נדיר ואולי לווייתן גדול סנפיר המתאפיין בפסי ראש חרושים ובזנבו המתנוסס בשני דגלים לפני שהוא צולל עמוק פנימה בעקבות הגוף הגדול.

החברים הטובים ביותר של האנטארקטיקאי. פינגוויני ג'נטו

הגיחה בסירות זודיאק אל היבשה מפגישה אותנו עם מושבות פינגווינים, שהם מהיצורים המוזרים ומעוררי האהדה ביותר בעולמנו. הם נראים כמו בובות מחמד עדינות אך למעשה מתמודדים עם תנאי הטבע הקשים ביותר בעולם. הם מדדים ברגליהם הקצרות על פני השלג, ואף מטפסים במדרונות ועל סלעים ומייצבים את עצמם בעזרת נפנוף כנפיים. הכנפיים האלו עקרות לתעופה אך משמשות אותם במיומנות רבה בשחייה ורדיפה אחר דגים וסרטנים.

על היבשה, רחוק מטורפיהם כלבי הים הנמריים, הפינגווינים מרגישים ביטחון ואינם רואים בנו אויבים. ניתן אפוא לטייל ביניהם, לצפות בהם כאשר הם בונים את קיניהם מאבנים חלקלקות, מנהלים טקסי חיזור ומלחמות על שטח מחייה, מגדלים את האפרוחים שלהם, יורדים אל הים לתור אחר מזון ועולים מן הגלים לשוב אל הקינים שלהם. בסיורים החופיים פוגשים בשלושה עד חמישה מינים שונים של פינגווינים, והמפגש איתם הוא אחת מהחוויות החזקות המחברות כל כך את המטיילים לאנטארקטיקה.

כולם רוצים בעלות. תחנת מחקר בריטית מ-1947

הריב על היבשת

לפני כמעט חמישים שנה, בדצמבר 1959, נחתם הסכם בינלאומי האוסר פעילות צבאית ביבשת אנטארקטיקה, מבטיח גישה חופשית לפעילות מדעית, ומקפיא כל דרישה טריטוריאלית לגבי היבשת. אנטארקטיקה של כולם ולא של אף אחד, כך נקבע למעשה. וכעת כולם אוחזים בעוגה. ביבשת יש חמישים תחנות מחקר מדעיות של 12 מדינות שונות, מארגנטינה וצ'ילה, דרום אפריקה אוסטרליה וניו זילנד הקרובות, ועד ארה"ב, רוסיה, אוקראינה ונורווגיה הרחוקות. כולן מחזיקות צוותים של מדענים ואנשי מנהלה במשך מספר חודשים בשנה או על פני כל השנה, העוסקים במחקרים גיאולוגיים, מטאורולוגיים, מדעי האטמוספרה ואחרים.

שם גילו את התגלית האקולוגית החשובה של החור הגדול באוזון מעל יבשת אנטארקטיקה. אבל שם גם מחזיקים אינטרסים מדיניים ולוטשים עיניים אל אוצרות הטבע החבויים במעמקי היבשת. יום אחד, חוששים המדענים ואנשי שלום, יתפרק הסטטוס קוו השומר על אנטארקטיקה, ואז תתחיל התחרות ההורסת.