על ים קפוא: הפלגה בשוברת קרח
אחרי שלושים שנה בשירות הצי הפיני, יצאה שוברת הקרח "סמפו" לגמלאות והפכה למובילת תיירים בים הבלטי הקפוא. רועי גליץ הצטרף להפלגה על מפלצת הפלדה וזכה לטבילה מרעננת במי קרח
אם היו כאן ציפורים, הן עדיין לא היו מתעוררות בשעה שהשעון צלצל - וסחט ממני כמה מילים לא יפות. קצת לפני השעה חמש בבוקר התארגנו ליציאה ובשעה שש כבר עלינו על האוטובוס לכיוון קמי (Kemi) ולשוברת הקרח התיירותית היחידה בעולם – הסמפו (Sampo). את הנסיעה על כבישיה הקפואים של פינלנד במשך שעתיים שידרגה זריחה ארקטית מרהיבה.
הגענו לסמפו לבושים במיטב מחצלותינו, שזה אומר גטקעס, מכנסיים, שתי גופיות תרמיות, פליס ומעל הכל חליפה ארקטית ושלושה זוגות גרביים מתחת למגפי שלג, שני צעיפים, כובע צמר ובטח עוד כמה פריטים ששכחתי לציין, לדוגמה שני זוגות של כפפות.
ככה מתלבשים בחוג הארקטי (צילומים: רועי גליץ)
מרסקת את הקרח
כיצד עובדת שוברת הקרח? בניגוד למחשבה הרווחת כי חרטום האונייה מצויד בסכין, שוברת הקרח "שוברת" את הקרח באמצעות טכניקה של טיפוס על הקרח וריסוקו. תחת משקלה העצום של האונייה נכנעים גם מדפי קרח שעוביים עולה על מטר. על מנת לשרוד לחצים עצומים אלו, הסמפו מצויידת בפלדה מאוד עבה בחלקה הקדמי. בבטן האונייה חבויים מנועים המייצרים 8,800 כוחות סוס שעוזרים ל-3,500 הטון של האנייה לטפס על הקרח ובה בעת ולשמור על מהירות של 8 קשר בעודה חורשת את הים הקפוא.
חיילת במיל'. הסמפו במנוחה קצרה
הסמפו שירתה בצי הפיני משנת 1961 וכעבור מעט יותר משלושים שנה שוחררה לפנסיה ועברה לשירות הרגוע יותר של פעילויות לתיירים. מתחת לרגלינו היא צברה מהירות ביציאה מהנמל. הטמפרטורה שעמדה על כ-19 מעלות מתחת לאפס צנחה בעוד כמה מעלות טובות בצירוף הרוח הארקטית שגברה עם המהירות של הסמפו. הבחירה לכמות שכבות הביגוד הוכיחה עצמה כנכונה מאוד ושהייה על הסיפון, שהיתה יכולה בקלות להיות סבל אמיתי, הפכה למעט יותר "נעימה". צילמתי את הסיפון ומישורי הקרח בזמן שהמצלמה קפאה והסוללות התרוקנו במהירות בעקבות הקור.
כל מה שנחשף לאוויר - קופא. על סיפון הסמפו
לפתע המדריכה קראה בקול: "כל מי שמעוניין לקפוץ למים, ללכת להתארגן!". הרי זה רק מתקבל על הדעת שמי שהסכים לצאת על הים הצפוני הקפוא על שוברת קרח, ירצה גם לטבול בים הזה, לא? נחושים בדעתנו, מתעלמים מגושי הקרח הענקיים הצפים בבריכה שנוצרה בירכתי האונייה, שם אנו עתידים לשחות עוד כמה דקות, הלכנו ללבוש את חליפות ה"טלטאביז" כמו שכולם קוראים להן כאן. חליפות אלו הן חליפות יבשות, משמע מים קפואים לא עוברים מבעד לבד המיוחד וכך הבגדים שלובשים מתחת לחליפה נשארים יבשים בדיוק כפי שהיו לפני המשחה המרענן.
ירדנו על הגשר אל מישור הקרח ואל הבריכה שנפערה בירכתי האונייה. הירידה למים מעט מפחידה (מה אם יש פנצ'ר בחליפה?) אך החשש מתבדה מהר מאוד כשמבינים שכל החליפה, מעצם היותה אטומה, היא פשוט מצוף ענקי. שכבנו על הגב בהרגשת ריחוף במים שחומם קרוב מאוד לאפס מעלות, כשכל טיפה שפוגעת בפנים או בחליפה מחוץ למים מייד קופאת.
משתכשכים בבריכה של מים כמעט קפואים
קשה לתאר את השלווה במים השקטים, תחת שמש ארקטית המאירה שמיים כחולים, ומישורי הקרח פרושים לכל ארבע הרוחות, עוטפים אותנו בלובן בתולי. לא נותרו הרבה מראות כאלו בעולמנו. חמש דקות של השתכשכות במי הקרח והקור מתחיל לחדור מבעד לחליפה ואנחנו, בטיפוס כבד, עולים על מדף הקרח וחוזרים לבטן האונייה להתחמם ולהתחיל לשוט בחזרה לנמל. חמש דקות בסך הכל, אבל חוויה של פעם בחיים.
ספינה שהסמפו פינתה עבורה את הנתיב הקפוא
הדרך בחזרה לנמל הבית של הסמפו בקמי עברה במנוחה בסלון העליון של האונייה עם כוס שוקו חם והרבה חוויות מיום מוצלח בצפון העולם.
- רועי גליץ הוא צלם, בעל בית ספר לצילום ומדריך מסעות צילום בעולם
- לכתבה הקודמת: על הזוהר הצפוני
לפנייה לכתב/ת 
