דברים שרואים מכאן
שדרות מספקת כמה סיבות לפקפוק בציניות הנצחית שלנו
בהצגת התיאטרון המצוינת "קברט לשעת חירום" שמעלה קבוצת נוער משדרות, מביטים השחקנים בחיוך נוכח דאגת העולם לילדי העיר. שליחה מצרפת מגיעה למתנ"ס המקומי ומנסה לשכנע את הצעירים לבוא לנוח שבועיים בארצה, אולם הנערים והנערות שההזמנות הללו לחו"ל מטעם כל הארגונים כבר נמאסו עליהם, מוצאים סיבות שונות ומשונות להתחמק מהנסיעה. מובן שהמצב עדיין איננו כזה, וצעירי שדרות ישמחו להזמנה לצאת ולו לזמן קצר לחו"ל, להינפש מהמתח התמידי. אולם הקטע חושף גם אמת נשכחת על החום והאהבה שמרעיפים על התושבים.
נדמה לנו שבחברה היהודית והישראלית נעלם עיקרון האחווה. זה ניכר בכל: בנסיעה הפראית והבלתי-מתחשבת בכבישים, באדישותם של הפקידים במשרדי הממשלה, באדישותנו למערכת החינוך הכושלת ולמצוקת הרעבים, ובהתנהלותן האינטרסנטית של מפלגות השלטון. כפי שעומר בני דואג להזכיר לי מדי פעם, גם אני משתתף בחגיגה הלאומית ומקטר על כולם. אני מרגיש ניכור מחלקים גדולים בציבור, מתעב מה שעושים המתנחלים לשכניהם, בז לשוד הקופה הלאומית על ידי נציגי החרדים בממשלה ובכנסת, ומלגלג על תמימותם של הקוראים "שלום-שלום", ואין שלום. הציבור הישראלי נראה כאוסף של קבוצות מנותקות שאין ביניהן דבר.
אלא שכאן, בשדרות, התעוררו אצלי ספקות ראשונים בנטייה הזאת לצבוע הכל בשחור. אנחנו כבר כל כך רגילים לקטר על עצמנו כעם ולהצביע על האגואיזם הגואה והקפיטליזם הדורסני, שהפסקנו לשים לב למה שבאמת קורה.
הסיבה הראשונה לפקפק בציניות הנצחית שלנו היא כמובן תושבי שדרות עצמם. היכולת להמשיך בחיים כרגיל, לשלוח את הילדים לבית הספר, לעבוד ולחזור הביתה בערב לרולטה הנמשכת הזאת, ולהמשיך לקיים יחסי אחווה בתוך העיר, ראויה להערכתנו. אלה שלא מכירים את שדרות אומרים שיש בה אוכלוסיה חלשה. גם אני הרהרתי לא אחת על חוסר הצדק שנעשה בשנות ה-50 וה-60 בהעברת אוכלוסיות עולים לערי הפיתוח בעוד הוותיקים נהנו מהנוחיות והביטחון של גוש דן ומרכז הארץ. היום, בדיעבד, אני יודע שתושבי הפריפריה, ובעיקר שדרות, חזקים פי כמה ממרבית תושבי המרכז. אילו הייתה מתקפה כזאת של אלפי רקטות לאורך שבע שנים מתרחשת במרכז הארץ, מרבית התושבים היו עוזבים – לגליל, לירושלים או ללונדון. מי שנמצא בשדרות יודע כמה התושבים כאן מרשימים בשקט שלהם ובכוח עמידתם.
אבל הם לא עושים זאת לבד. מאות אנשים מגיעים לכאן מדי שבוע כדי לעזור. הם לא מחפשים פרסומת ואינם מעוניינים שנזכיר אותם בשמם, אבל הם כאן. שמענו כבר על אלה שבאים לכאן מדי שבוע לערוך קניות ולתחזק קצת את העסקים. אחרים, צדיקים נסתרים, מתייצבים מדי שבוע לתרום ככל יכולתם. קבוצות של נערים ונערות מחוגי סיירות, מהצופים ומתנועות נוער אחרות מגיעים כדי לארגן חוגים לנוער המקומי ולהתנדב למגן דוד אדום ולשרותי הסיוע. יחידות שלמות של חיילים ושוטרים מוותרות על ימי חופשה כדי להגיע ולתחזק בתים. שכירים ועצמאים, מתנחלים ותומכי מרצ מכל רחבי הארץ מתייצבים לפי קריאה, מסדרים בעיות בחשמל ובאינסטלציה, עוזרים בשיפורים קטנים של איכות החיים, ומסייעים לזקנים ונכים בקניות. איש אינו מארגן אותם. הם מתנדבים כבר זמן רב ואינם מבקשים תמורה. על מרביתם נודע לי רק מסיפורי תושבים.
ולכל אלה נוספת גם תרומתם החשובה של ארגונים יהודים בתפוצות. מדובר בהרבה כסף, אבל לא רק בו. גם המשלחות המגיעות לכאן ואנשים שמביעים את דאגתם, תורמים ליכולת העמידה של העיר ותושביה.
קחו הכל בחזרה והשיבו לנו את השקט שפעם היה כאן! אומרת אחת הבנות בהצגה. ואני אומר, אכן קחו את כל המיגון והסיוע, והשיבו לתושבי שדרות את העיר השלווה ועתירת המוזיקה שהייתה כאן פעם, אבל אל תשכחו לרשום את רגעי האחווה בספר דברי הימים של העם הזה.
לפנייה לכתב/ת 
קברט. גרסת שדרות
צילום: דרור זאבי
מומלצים
