השנה שבה נשברה השתיקה

באולפן בורוכוב בגבעתיים, בראשית אפריל 1961, כשישבתי על הרצפה מתחת לכסא של אמא שלי, אחד מעשרות כסאות שסודרו ב-ח' חגיגית סביב רדיו-מנורות פיליפס ענק ומלא רחשים, גיליתי שאני חלק מהעם היהודי. זה קרה כשגדעון האוזנר פתח בנאום שלו ואמר כך:

"במקום בו אני עומד לפניכם, שופטי ישראל, ללמד קטגוריה על אדולף אייכמן - אינני עומד יחידי. עימדי ניצבים כאן, בשעה זו, שישה מיליון קטגורים. אך אין הם יכולים לקום על רגליהם לשלוח אצבע מרשיעה כלפי תא הזכוכית ולזעוק כלפי היושב שם - אני מאשים. מפני שעפרם נערם בין גבעות אושוויץ ושדות טרבלינקה, נשטף ביערות פולין וקבריהם פזורים על פני אירופה לאורכה ולרוחבה. דמם זועק, אך קולם לא יישמע. אהיה על כן אני להם לפה ואגיד בשמם את דבר האישום הנורא".

משפט אייכמן. יש סוגים של צדק שצריכים להיעשות בכיכר העיר (צילום: לע"מ)

אחר כך כתבה את הדברים בהמון שגיאות כתיב ובהיסוס גדול על דף מחברת שורות, וזה היה החיבור הראשון שכתבה בישראל, ובו ניסתה ולא הצליחה להסביר את השואה שלה. כמוה כמאות אלפים אחרים, כל אחד נושא סיפור כבד מצלב, כל אחד פוסע בשביל אחר של קורבנות.

כן, זו היתה הצגה

יותר מן ההישג המודיעיני והתעוזה של עצם לכידת-נאצי, יותר מתחושת הלכידות החברתית שמשפט אייכמן יצר, וודאי יותר מן הדרמה של ההוצאה להורג, הזכרון הקולקטיבי רושם את שנת-אייכמן, הלא היא 1961, כשנה בה נשברה השתיקה.

בספרו המצוין "1948 – הישראלים החדשים", כותב תום שגב על סיטואציה שולית לכאורה, בה מזמינים את הנזי ברנד, מי שהיתה מזכירתו של ישראל קסטנר בבודפסט, לספר קצת על שואת יהודי הונגריה בפני חברי קיבוץ. ב-1961, כשברנד, אישה מאופקת ואלגנטית, ניסתה להסביר, היא נתקלה ב"אז מה, גם אצלנו נפלה פצצה על הרפת".

והיא נתקלה בתגובה הזאת בשל יחסו המחפיר של היישוב היהודי לשואה, בשל יחסו המחפיר עוד יותר של דוד בו גוריון לניצולים שכונו "אבק אדם", בשל הניצול המזעזע שנעשה בגורלותיהם כדי לקדם מטרות פוליטיות וכלכליות של המדינה החדשה. וכבר אי אפשר היה לדבר על מה שהיה ב"ארץ שם" ולספר לבני-המזל בארץ חמדת אבות איך היה ומה, ואיך ניצלנו ואיך השארנו את מתינו ואהבותינו, זכרונותינו ושפותינו שם, בטריטוריה הנפשית המגודרת במשרפות וגדרות תיל ורכבות וכלבים נובחים ואנשים נובחים אכטונג-שנל-ראוס.

משפט אייכמן פתח את הכל. מבחינה טכנית גרידא זה היה משפט ראווה שבו ביקשה לעצמה מדינת ישראל בעלות על זכויותיהם המוסריות והמשפטיות של הניצולים. וגם על הזכות לנקמה. כן, זו היתה הצגה, אבל יש סוגים של צדק שצריכים להיעשות בכיכר העיר, ויש בני אדם שראוי להם להיכלא בתוך זכוכית שקופה עד מותם. וכן, אייכמן לא היה הנאצי הכי בכיר שהסתובב חופשי עד שבחורינו המצויינים לכדו אותו, אבל לפחות הוא היה זמין – בגופו ובמעשיו אמור היה האיש הזה לגלם את החייה הנאצית, הגם שהיה פקיד רכבות בדרג בינוני גבוה, הגם שנראה בנאלי כל כך, הגם שאמרו אחר כך כי עצם הרשע הוא בנאלי.

הנראטיב שמלווה אותנו עד היום

מבחינה לאומית, היה מדובר בסוג של כבוד. משפט אייכמן, שעורר התעניינות עזה בעולם החופשי, הדהד בו כהפגנה של סדר מופתי ושל עוצמה בלתי מבוטלת במדינה הקטנה הזאת שמגדלת תפוזים. אפילו חידושי הטכנולוגיה הכי פנטסטיים גויסו לעזרה: לשכה 06, שמה של המחלקה במשטרה שטיפלה באייכמן, צוידה אז ב"קופסה מדברת", כך מצאתי בעיתון: עם פירוט נרחב על הקופסה המוחזקת בידו של שוטר שיכול לשמוע באמצעותה הוראות אפילו מעברו השני של האולם!

והיו העדים, כמובן. לרובם לא היה קשר ישיר לעוללותיו של אייכמן ובמשפט רגיל היו מנפנפים אותם מן האולם בשל העדר רלוונטיות. אבל זעקותיהם, השבר שלהם, גילוי הסודות שנשאו בתוכם כגידולים ממאירים – כל אלה היו חשובים בהרבה מן המשפט עצמו. הם איפשרו לישראלים שפצצה פגעה להם ברפת להבין משהו שנעלם עד אז מעיני הציבור: את כוחה של העדות האישית על פני כוחן של המלים הציבוריות. פתאום הבינו שיש שואות. והן פרטיות ונוראות. ושתחת הסלוגן "השואה והגבורה" נחבא שיר שאחר כך ילווה אותנו שנים ארוכות, כי לכל איש יש שם. וסיפור. ועדות.

משפט אייכמן איפשר לאלפי ניצולים לדבר לראשונה. אחר כך, כשהחלו לכתוב זכרונות, התקבעו הדברים בנראטיב מוסכם ולא לגמרי מודע: ראשית, ילדות מופגזת בשטעטעל או בעיר הגדולה והזרה. שנית, שמיים מתקדרים ומתוכם מגיחה החיה הנאצית. שלישית, שנות המלחמה והמאבק על צלם האנוש. רביעית, עליה ותקומה. אם תשובו אל הפרוטוקולים של משפט אייכמן, תראו היכן נולד הנראטיב וכיצד הוא מלווה אותנו, בלי היסוס ובלי עוררין, עד עצם היום הזה.

עוד טורים:

1948: "הוא הלך בשדות" רואה אור

1949: "עוזי ושות'" - יש סאטירה בעברית

1950: אורי אבנרי רוכש את "העולם הזה"

1951: הקמת שדרות ונחל עוז

1952: תחילת שידורי "יומני גבע"

1953: מגיעים כספי השילומים מגרמניה

1954: עדיין מקדים את זמנו

1955: כל הדרך מגבעה 24

1956: מבצע קדש

1957: "שירי היונה" ונתן אלתרמן

1958: ס. יזהר ופנחס שדה מככבים

1960: פרשת "עסק הביש": כבר אז הם נמאסו

פרויקט מיוחד: היסטוריה ישראלית על ציר הזמן - לחצו כאן