תפוס את היום

להקת תיאטרון המחול מפוזנאן פתחה אמש את פסטיבל האביב בראשל"צ ואת אירועי המחול של שנת פולין בישראל. הצצה אל שפה בהתהוות

להקת תיאטרון המחול מפוזנאן פתחה אמש את פסטיבל האביב התשיעי בראשון לציון ואת אירועי המחול של שנת פולין בישראל. פוזנאן, העיר, הפכה בשנים האחרונות למרכז פורח של יצירת מחול עכשווית, ז'אנר שנמצא עדיין בשלבי התפתחות בפולין ואולי דווקא בשל כך הגעתה של הלהקה לישראל היום, מציעה התבוננות מרעננת על שפה בהתהוות שמשלבת הדגשים בינתחומיים וחיבורי דיסציפלינות אמנותיות שונות.

מתוך "קרפה דיאם", להקת תיאטרון המחול מפוזנאן (צילומים: יח"צ)

את "קרפה דיאם", שיצרה הכוריאוגרפית ומנהלתה האמנותית של הלהקה מזה כעשרים שנה, אווה ויצ'יקובסקה, מגדירה התכנייה כמחזה, ולא בכדי. למרות שמדובר ביצירה אבסטרקטית כביכול, היא יוצאת מתוך רעיון מילולי סיפורי ונוגעת בשאלות אקזיסטנציאליסטיות ובחיים פלסטיים מזויפים שמציע העולם המודרני, הקר, המנוכר והאוטומטי.

הטבע מצטמצם בעבודה לפיסה מינימליסטית של חול נודד שבתוכו נשתל צמח ירקרק, רמז למה שהיה בשפע ומתכלה. שאר הבמה, טריטוריה מסומנת ותחומה בנייר דבק, מאוכלסת בזן מוזר של בני אדם שגדלים בתוך חממות פלסטיק סולאריות ומדגמנים אנושיות.

עולם קר ומנוכר על אוטומט.

"תפוס את היום ותן מעט אמון במחר", משפטו הטעון של המשורר הרומי הורציוס הוא ליבת היצירה שמבקשת, כך נדמה, להתעמת עם הגזירה. איפשהו בדרך הכוונה מסתרבלת. הרעיון הבועט בבסיסו מתגבש לאמירה מבולבלת, מהונדסת יתר על המידה שנשארת מרוחקת כמו מאמר אינטלקטואלי אקדמי ומעוררת געגוע לפרשנות פחות מתחכמת שמכוונת בול למטרה כמו למשל בשיר "Carpe Diem Baby" של להקת מטאליקה.

חממות של פלסטיק מגדלות זן מוזר של בני אדם

זו יצירה שמייבאת לא מעט דימויים מעולם האופנה ומשתמשת לפרקים גם באסתטיקה תנועתית שלקוחה מתצוגות אופנה. באופן פרדוקסאלי מדובר בעבודה שופעת רעיונות יצירתיים שנופלת לא פעם לקלישאות תנועתיות, עיצוביות וצורניות כמו הדפסי ברקוד על בגדי הרקדנים שמציגים עולם בו גם בני האדם הם מטבע עובר לסוחר.

מצד שני מציעה ויצ'יקובסקה גם תמונות מעוררות מחשבה כמו קבוצת רקדנים-ממוכנים שקפאו מול פנס צהוב שמסמל את אור השמש החם ובכך מדגישה את הכמיהה חזרה אל הטבע.

הפער בין יכולותיהן הפיזיות של רקדניות הלהקה לבין אלה של הרקדנים, עצום. הוא בולט פחות בקטעי האנסמבל, אבל מורגש מדי לאורך מרבית היצירה.

גם הקשר בין המוזיקה הנפלאה של זביגנייב גורני ומרצ'ין גורני, שאותה מלווים ב-Live משני צדי הבמה אמני כלי הקשה, לבין התנועה מפוספס. אולי מפני שהכוריאוגרפיה מתעלמת לחלוטין מהמקצב שמכתיבים כלי ההקשה ומתנהלת לפרקים כמו בתוך עולם נפרד ומקביל משלה. את ההרמוניה מצליחה הכוריאוגרפיה לנפק דווקא בקטעי אנסמבל ממוּכַּנים ומונוטוניים, שמעבירים היטב תחושה מאיימת של חוסר אונים.