בין סייגון להאנוי: מסע בווייטנאם

במעלה הר סאם, מרחק פסיעה מהעיר צ'או-דוק (Chau Doc), בחולצה רטובה ספוגה זיעה, מסניף את קטורת הפגודות הפזורות על ההר כפטריות אחרי הגשם. חולף על פני עולי רגל וייטנאמים מחויכים, ומעפיל לפסגה, לצידו השני של ההר. צ'או דוק נראית כאי קטן בתוך דלתת נהר המקונג. השמיים קודרים והערב יורד, עננים אפורים מאפילים על המראה הפנורמי הנשקף מהפיסגה. טיפות גשם גדולות רומזות שהגיע הזמן להחליף את החולצה הקצרה במעיל גשם ולחזור על עקבותיי.

הגשם מתחזק וריח הקטורת מתחלף בריח של רקב העולה מהאשפה המפוזרת בין הסמטאות הצפופות במורד ההר, שם ממתין בסבלנות נהג קטנוע שמרכיב אותי חזרה לכיוון העיר. שדות אורז ירוקים ובוהקים מעטרים את שני צידי הכביש. עכשיו אני בטוח: הגעתי לווייטנאם - ארץ הדרום.

בין סייגון להאנוי

על המפה נראית וייטנאם כרצועה צרה וארוכה הגובלת בים הסיני ממזרח ומדרום, קמבודיה ולאוס ממערב, וסין מצפון. אורכו של הכביש המחבר בין סייגון (Saigon), בדרום, להאנוי (Hanoi), בצפון, הוא כ-1700 ק"מ אותם ניתן לעבור בעזרת כרטיס אוטובוס פתוח (העוצר בתחנות קבועות לאורך החוף ובפנים המדינה). טיול תרמילאים בווייטנאם הינו פשוט למדי, על אף שהמשטר הקומוניסטי נותן אותותיו. למרות שבחלק מהמקרים השלטונות לא מעוניינים שתרמילאים יסתובבו במדינה בצורה עצמאית, ברוב חלקיה של וייטנאם ניתן לטייל בצורה עצמאית בעזרת קטנוע שכור או תחבורה ציבורית.

מתחילים בעירו של "הו-צ'י מין"

את המסע צפונה התחלתי בעיר הגדולה סייגון, הנקראת משנת 1975 "הו-צ'י מין סיטי" (Ho Chi Minh City), על שם אבי האומה. למרבה האירוניה, העיר הדרומית נקראת על שם הנשיא הראשון של הצפון הקומוניסטי, אך היא מלאה בהשפעות מערביות. סייגון הסואנת נראית כעיר ללא הפסקה גם ביום וגם בלילה. במהרה הבנו, חבריי למסע ואני, שלחצות כביש בסייגון זה סוג של אמנות, ואת טבילת האש הראשונה אנו עושים בצמוד למשפחה מקומית, כמין טרמפיסטים במעבר חצייה. כעשרה מיליון קטנועים מאכלסים את כבישי וייטנאם, רובם כמובן מרוכזים בערים הגדולות. לאחר כיומיים בעיר אני מגיע למסקנה המתבקשת שצריך פשוט לפלס בזהירות את הדרך בין עשרות קטנועים, לעברה השני של המדרכה.

תנועה ללא הפסקה. סייגון (צילומים: עינב ברזני)

75% משטחה של וייטנאם (הגדולה פי 15 ממדינת ישראל) הינו הררי ולאחר שלמדתי את רזי חציית הכביש בעיר הגדולה התחלתי במסע הדילוגים צפונה לעבר התחנה הראשונה- דאלאט (Dalat).

הרים, מפלים ואגמים

העיר דאלאט ממוקמת ברמה המרכזית בגובה 1500 מטר, במרחק של 300 ק"מ מסייגון. באיזור ההררי וצונן זה הספקתי לשכוח את גלי החום והלחות של סייגון. סיור ערב בעיר, סביב אגם שואן וונג (Xuan Huong) חושף סירות פדלים בצורת ברבורים, גני פרחים ועמוד חשמל אחד שיש הטוענים שמזכיר את מגדל אייפל. סביבת דאלאט משופעת בכפרים קטנים, מפלים, אגמים והרים. זהו סוג של גן עדן לחובבי טבע הררי וירוק.

גן עדן הררי וירוק. אגם שואן וונג

את יום הטיול הראשון הקדשנו לטובת טיפוס על הר לאנג ביאן (Lang Bian), הממוקם 7 ק"מ מהעיר בסמוך לכפר לאט (Lat). להר חמש פסגות שגובהן נע בין 2100 ל-2400 מ'. במשך שלוש שעות טיפסנו באמצעות קטנועים שכורים לפיסגה הראשונה, דרך יער אורנים צפוף. המראות מהפסגה מרהיבים וניתן להשקיף בקלות על אגם דאנקיה (Dankia) הממוקם למרגלות ההר. בעונה המתאימה (מבחינת רוחות) ניתן לרדת מהפיסגה באמצעות מצנחי רחיפה. על הפיסגה פגשנו בתייר אמריקני, לא טיפוסי. שמו וון והוא יליד וייטנאם שעזב לארה"ב לפני 10 שנים. זה היה ביקור המולדת הראשון שלו עם שני ילדיו שנולדו בארה"ב. ניכר על פניו שהוא מתרגש בזמן שסיפר לי איך החליט לעבור לארה"ב בשל הקשיים בווייטנאם. לאחר שקיבלנו סקירה גיאוגרפית קצרה מפיו של וון המשכנו לכיוון הפיסגה השנייה.

פסגת לאנג ביאן. אפשר גם לרחף למטה

הדרך במעלה ההר הפכה לבוצית, הטיפוס נעשה יותר ויותר תלול ותוך 30 דקות מצאנו את עצמנו ביער גשם סבוך, ונראה כאילו קרני השמש לא מצליחות לחדור את הסבך שלו. לאחר טיפוס על מצוק חלקלק ורטוב בעזרת הרגליים, הידיים וכל מה שאפשר, הגענו לפיסגה המיוחלת שנראתה מיותמת מתיירים. הנוף מהפיסגה חושף שטחי חקלאות ופסגות של הרים ירוקים מכל עבר ולאחר מנוחה קצרה וניסיון נואש לייבש את החולצות ספוגות הזיעה, התחלנו בתנועה מטה. בדרך חזרה פגשנו קבוצת מטיילים וייטנאמים צעירים. לתדהמתנו הרבה הם נעלו לרגליהם נעלי אצבע וכך התכוננו לטפס על המצוק החלקלק. שעתיים של ירידה מפותלת החזירה אותנו היישר לנקודה ממנה יצאנו, שם המתינו לנו הקטנועים השכורים.

גלישת מצוקים בדאטאנלה

למחרת פתחנו בנסיעה על כביש 20 היוצא מן העיר, בליווי מדריך בשם דיפ. לאחר כחמישה ק"מ הגענו לערוץ יפהפה בו עובר נהר דאטאנלה היוצר קבוצת מפלים (Datanla waterfalls). את הירידה לערוץ ניתן לעשות בעזרת סליידר (מגלשה המחליקה על מסילה הבנוייה על צלע ההר, כמו במצוק מנרה בארץ). משהגענו למורדות הערוץ, טיפסנו הלוך ושוב על מצוק נמוך כדי להתאמן בגלישת מצוקים. האימון ארך כשעה וכלל הסברים על טכניקה בסיסית של קשירת החבל סביב הגוף, החלקה זהירה במורד המצוק, חילוץ מתקלות והיערכות לקראת הירידה בתוך המפלים.

המשך הטיול כלל הליכה של 4 ק"מ בערוץ הצר, דרך שישה  מפלים, ואת הדובדבן שבקצפת: חמש ירידות בעזרת חבלים, מגבהים של 18 עד 25 מטר, בתוך מפלים צוננים. לסיום קפצנו לתוך בריכת מים טבעית ממצוק בגובה 10 מ', כאשר קפיצת ההדגמה של סקיפ לא היתה מביישת ספורטאי מקצועי וכללה סלטה אחורית, מספר סיבובי בורג וצניחה מדויקת עם הראש לתוך המים.

הדובדבן שבקצפת. מפלי דאטאנלה

את יום המחרת העברנו בנסיעה מרובת עצירות בין מספר אגמים וכפרים בסביבת דאלאט. לנסיעה בכפרים קטנים יש קסם בלתי נשכח. המקומיים מחוייכים ומסבירי פנים, ילדים קטנים מנופפים לשלום בעודנו חולפים על פניהם והצעירים מנסים להסביר לנו באנגלית ובעזרת ציורים את הדרך אל הכפר הבא. יחסית למדינות אחרות במזרח, וייטנאם נשארה בתולית ופחות מתויירת. מקרים של שוד, תקיפה והקפצות מחירים, אינם נפוצים בה, מה שהופך את הטיול בה למהנה הרבה יותר.

בפרק הבא: הים הסיני הדרומי, אי הקופים, מפרץ האלונג והאנוי.