אלבניה: להתראות ציוויליזציה, שלום אהבה
המאה העשרים לא עשתה חיים קלים לאלבנים, אבל הם עדיין מחייכים, ובצדק: יש להם ארץ נהדרת. איוי לרר התגברה על המחסור בדוברי אנגלית, בכבישים סלולים ובשירותים נורמליים - וחזרה מאוהבת
המטוס נחת בשדה התעופה הבינלאומי של טיראנה. יצאנו מהמטוס והבטנו סביב. זה היה נמל התעופה הכי קטן שנחתי בו, למעט שדה דב. היינו אחת מארבע הטיסות היומיות שנוחתות בטיראנה ולמרות זאת, פקידי הדרכונים התקשו להתמודד עם כמות הנוסעים העצומה. הבטנו נכוחה. את מספר הנשים סביבנו אפשר היה לספור על כף יד אחת. על התורים שעמדו כמעט ללא תזוזה פיקח שוטר בכובע שהיה גדול מפניו, ועליו סמל מוזהב. הגענו לאלבניה.
במגרש החניה חיכו המון מרצדסים ישנות וגם ארבעה ג'יפים. התיישבתי באחד מהם וערכתי היכרות עם שני יושביו האלבנים. הנהג, דיוויד, נראה כמו שומר ראש סובייטי מרתיע, אבל התגלה בהמשך כמדריך תיירים מחונן עם אנגלית מצוינת ונפש של ציפור עדינה. במושב מאחורה ישב אגים, הבוס שלו, בעל סוכנות הנסיעות המקומית. בחור קומפקטי ובעל מרץ. את התקשורת בינינו ניהלנו באנגליתו השבורה ובעזרת דיוויד.
מרחבים פתוחים, רכסי הרים ברקע. העיר שקודרה (צילומים: איוי לרר)
כולם מבינים את כולם
יצאנו לדרך. כבר ביציאה מהשדה, בנסיעתנו לכיוון צפון המדינה, תופסים אותי המרחבים הפתוחים, שבקצם הרחוק הרי ענק. העין סופגת הכל: את השטחים העצומים, רק מיעוטם מנוצל לחקלאות. את הבתים הצבועים בצבעים צעקניים - ורוד, תכלת, ירוק וצהוב, לפעמים קירות בשלושה צבעים שונים. אני מנסה להסביר למדריך האלבני את ההתפעלות מהצבעים. "בישראל לא צובעים ככה בתים, רק בלבן", אני אומרת. "למה?" הוא שואל בתמיהה ניכרת. אני לא מוצאת תשובה הולמת ופוטרת את עצמי בתשובה: "בגלל השמש".
הבתים נראים חדשים ברובם, ותנופת בנייה ניכרת לאורך הכביש. "זה ה-high way of the north", אומר דיוויד בהתייחס לכביש בעל נתיב אחד לכל כיוון. בכל כמה מאות מטר ניצבת תחנת דלק חדישה יותר או פחות, ובכל כמה עשרות מטרים ניצב שלט נוצץ וחדש או ישן ומאולתר שמכריז: lavazh (שטיפת מכוניות). כמות הרכבים שעל הכביש - למרות שרובם חדשים יחסית, שאריות של גרמניה שנמכרות כאן בזול - לא נראתה כמצדיקה את המאמץ, אבל ניחא.
נוסעים בכביש המהיר
הדרך טסה על פניי. הבתים ניצבים בדד ולעתים מקובצים לכדי עיירות קטנות שחולפים דרכן תוך דקות. לצד הבתים הבודדים נפרשת בדרך כלל גינה ביתית מסודרת ומיושרת להפליא. אבל חצי דקת הליכה מהבית זורם לו נחל קטן, וגדותיו מלאות בזבל. השטח הציבורי, כפי שיוכיחו מאוחר יותר גם הרחובות המלוכלכים בעיירות ובערים הגדולות, עדיין נתפס כאן יותר כשטח-של-אף-אחד מאשר שטח-של-כולם.
העצירה הראשונה שלנו היא במסעדה בתחנת דלק, שם אני עורכת היכרות עם המרכיבים הקולינריים שילוו אותי בימים הבאים: יוגורט, לחם לבן ואורז. התחנה הבאה היא עיירה בשם פוקה (Puke), שם אנחנו עוצרים להצטיידות במכולת מקומית – והופכים ישר לאטרקציה. האלבנים רגילים אולי לאנשים העוזבים את הבית לטובת פרנסה בחו"ל, אבל הם בהחלט מופתעים לגלות אורחים זרים אצלם בעיירה. כמעט בכל מקום שבו ייעצרו הג'יפים שלנו בהמשך הדרך תחזור על עצמה הסצנה: ילדים ונערים מתגודדים סביבנו. צוחקים ומצביעים. בניגוד לחשש הראשוני מסיטואציה שכזאת, האווירה טובה בהחלט. הסקרנות הדדית. שאלות באנגלית נענות באלבנית, ושאלות באלבנית נענות בעברית. כולם מבינים את כולם.
אנחנו עוזבים את העיירה ודיוויד אומר לי: "כאן אנחנו מתחילים לטפס אל ההרים. תגידי להתראות לציוויליזציה". אני צוחקת ולא יודעת כמה הוא לא צוחק.
קברו של סנדרבק בעיר לז'ה (Lezhe)
הקומוניזם עדיין כאן
אני אפילו לא מבחינה מתי בדיוק הסתיימו הנתיבים הסלולים היטב של ההיי וויי אוף דה נורת' והתחילו הכבישים ההרריים, אבל ההבדל ניכר. למרות שניתקל בעבודות בנייה בהמשך הדרך, רוב הדרכים בצפון ההררי של אלבניה תוחזקו לאחרונה בימי הקומוניזם. את הנסיעה החלקה מחליפה הקפיציוּת של גלגלי הג'יפ במגעם עם דרכי עפר פראיות. לעתים חוסם את הדרך סלע שנפל במפולת האחרונה, לפעמים מציף אותה נחל קטן שעלה על גדותיו. בנסיעה אטית וזהירה אנחנו מטפסים בדרכים מפותלות, עולים ויורדים לסירוגין, עוברים מהר להר מבלי להבחין. הפסגות מתחילות להתאסף משני צדי הרכב ואני כבר לא יכולה להגיד מאיזה הר באנו ולאן פנינו מועדות.
דיוויד צדק. אנשים כמעט ואין כאן. מתנופת הבנייה לצד הכבישים הראשיים אנחנו עוברים לחוות משפחתיות שניצבות אחת לכמה קילומטרים. בתים רבים נדמים נטושים. בירור עם דיוויד מעלה כי התחושה נכונה. רבים מהדיירים נטשו את הבתים המבודדים לטובת בתים באזורים במרכז ובדרום, במקרה הטוב, או לטובת עבודה בחו"ל, במקרה הרע. 3.2 מיליון אזרחים יש באלבניה, אבל מעריכים שכמעט מיליון מהם חיים כיום במדינות אחרות.
באזורים הכפריים המבודדים התופעה בולטת במיוחד, ודיוויד טוען כי לשבע מתוך עשר משפחות אלבניות יש בן שעובד מחוץ לגבולות המדינה. אני לומדת להבחין בסימנים הקטנים שמסגירים את עובדת היות הבית מיושב: גדר עץ מתוחזקת, עשן מהארובה, עזים או פרות שמשוטטות בקרבת מקום. על דלתו של בית אחד מגן מנעול מוזהב. על חלק ממבני הבטון הנטושים מופיעות כתובות גרפיטי ישנות, כמעט מחוקות כבר. "תחי המפלגה הקומוניסטית", מתרגם דיוויד אחת מהן.
לוויין לכל בית. שיכונים בסגנון אלבני
האנשים באלבניה עברו הרבה. לבחירה בקומוניזם לאחר מלחמת העולם השנייה היו השלכות רבות, ואחרי שהמדינה הצליחה להסתכסך גם עם רוסיה וגם עם סין לא נותרו לה ידידות רבות בעולם. שנות הקומוניזם השאירו על אלבניה את חותמן, בין היתר בחילוניות של מרבית תושביה - 70 אחוז מהם מוסלמים ורוב השאר נוצרים קתולים - אך גם בנוף. כך למשל מעטרים את פניה של המדינה לא פחות מ-750 אלף בונקרים קטנים מבטון שאת כיפותיהם הבולטות מעט מהשטח ניתן לזהות בקלות עד היום. קץ העידן הקומוניסטי בסמוך להתמוטטות ברית המועצות לא הביא לשגשוג המיוחל ואת שנות התשעים כפי שעברו על אלבניה אפשר לתאר בעיקר כתוהו ובוהו כולל: חוסר יציבות שלטוני, קריסה כלכלית ומהומות אלימות לפרקים.
שנות האלפיים הביאו איתן רגיעה מסוימת, ואפילו אופטימיות. למרות זאת, המצב הכלכלי באלבניה עדיין לא טוב. נתונים יבשים כמו משכורת חודשית ממוצעת של 200 אירו ונתוני אבטלה לא רשמיים שעומדים על שלושים אחוז לא מבשרים טובות. מדינה עשירה במחצבים מוצאת את עצמה מייבאת כמעט הכל – אפילו הלבנים האדומות שמשמשות באופן מסורתי לבניית הבתים כבר לא מיוצרות כאן. סוף העידן הקומוניסטי והמעבר לדמוקרטיה אמנם התקבלו כאן בברכה, כפי שמספר לי דיוויד, אבל אי אפשר להכחיש שהתעשייה כמעט וקרסה לחלוטין, שמערכת החינוך והבריאות נפגעו קשות ושאנשים בסופו של דבר עדיין מחפשים את הדרך הנכונה.
דיוויד: "באלבניה של היום אתה יכול לקבל הכל תמורת כסף. הכל, חוץ מאבא ואמא".
אני: "ואהבה".
דיוויד: "ואהבה".
סלולרי משוכלל כבר יש. משפחה על רקע ביתה
כשהתיירים הופכים לאובייקטים
אגים טוען שלא פחות מ-1.8 מיליון תיירים מגיעים לאלבניה מדי שנה. לחץ מתון מוציא ממנו את הווידוי שחלק לא קטן מהם הוא למעשה תושבי המדינות הסמוכות כמו קוסובו ומונטנגרו, שלחלקם קרובי משפחה באלבניה. תיירים אמיתיים באים לאלבניה רק לביקור קצר, בדרך כלל במסגרת שיט בספינות נופש שעוגנות בערי הנמל טיראנה או דורס למשך מספר שעות ומאפשרות לנוסעים ביקור חטף בעיר הבירה ובדרום המדינה, שבו חופים ושמש אטרקטיביים.
צפון המדינה הוא החלק הפחות מתויר. הוא נוח פחות לזרים, כפרי יותר ומהווה אתגר מיוחד למטייל העצמאי. לשם מועדות פנינו. אחרי לילה בעיר באיירם צורי (Bajram Curi) אנחנו משכימים קום ויוצאים לעבר ולבונה (Valbona), גם מחוז וגם כפר בשם זה, שבו נולד וגדל אגים. הנוף ההררי פותח את העיניים ואת הנשמה. על ההרים שמסביב נחים מרבדי שלג שעוד לא נמסו, וככל שעולים בגובה הם מתקרבים אלינו. הושט היד וגע בם. מדי פעם אנחנו עוצרים את הרכבים לטובת מלחמת שלג ותיעוד עצמי על רקע הפסגות המושלגות. סוף כל סוף מגיע תורם של המקומיים לצלם, והתיירים הופכים לאובייקטים.
נופים עוצרי נשימה של הרים מושלגים ואגמים ירוקים
| עברית | אלבנית | איך אומרים? |
| כן | po | פּוׁ |
| לא | jo | יוֹ |
| שלום | ç'kemi | צְ'קֵמֵה |
| תודה | falemnderit | פָלֶמְנְדֵרִי |
| להתראות | mirupafshim | מִירוּפָּפְשִים |
| סליחה | më falni | מֶה פָלְנִי |
| עזרה | ndihmë | נְדְהִימֶה |
| תייר | turist | טוּרִיסְט |
| איפה? | ku është...? | קוּ אֶשְטֶה...? |
| כמה עולה? | sa kushton? | סָה קוּשְטוֹן? |
| אלבניה | Shqipëria | שְקִיפֵּרִיָה |
למראה נהר שוצף אני שומעת את אגים מפנטז באלבנית על ראפטינג וג'יפ ספארי. הישראלים, לעומת זאת, מתענגים על המים שצבעם טורקיז טהור. "למה המים ירוקים?", אני שואלת את דיוויד. השאלה מתורגמת לאלבנית ואגים חושב לרגע ועונה: "בגלל שהם שקופים". דיוויד מתרגם, אבל צוחק עליו באנגלית, "הרי למים שקופים אין צבע".
בדרך לכפר הולדתו של אגים אנחנו עוברים בכפרים אחדים וחולפים על פניהם של כמה מקומיים בשגרת יומם – בני זוג שמעמיסים גזעי עץ על חמור או רועת עזים שסורגת תוך כדי הליכה תחרה לבנה עדינה להפליא. אגים מכיר כמעט כל אחד – זה בן דוד, וזאת בת דודה. "Everything is my cousin", הוא עונה למשמע תהייתי.
יש תחושה אחרת באוויר
השלג הולך וסוגר עלינו כשאנחנו מגיעים לוולבונה. הכפר נראה נטוש. השדות והגינות מכוסי שלג וממנו מבצבצים רק כמה בתי עץ ואבן שחורים וגם בית ספר צבעוני. המבנה אמנם שופץ לאחרונה בכספי תרומות, אבל היום סגור. למה? אין מספיק תלמידים. בחלק מהבתים אמנם מתגלה לבסוף תנועה אנושית, אבל השקט במקום מטריד. "כמה אנשים יש בכפר הזה?", אני שואלת את דיוויד. הוא מתייעץ עם אגים והתשובה מגיעה: "מאה כאן. 250 באנגליה". שניהם צוחקים. אני לא.
אני לא יכולה להימנע מלחוש עצב. משהו בנופים האלה ובאנשים האלה נוגע ישר בלב. אלבניה היא דוגמה מצוינת לארץ שהגרילה את הקוביות הלא טובות במשחק, וברור כי המאה העשרים לא עשתה עמה חסד. אבל אפילו בכפר כמו ולבונה, שהזמן כמו עמד בו מלכת לפני כמה עשרות שנים, יש תחושה אחרת באוויר – מעין הרגשה שבמאה ה-21 הרוחות נושבות לכיוון חדש.
העתיד כבר כאן
בסופו של דבר, לא קל להיות תייר באלבניה, ובעיקר בצפון המדינה. התשתית התיירותית בסיסית ביותר, השפה האנגלית אינה שגורה בפי התושבים, כמעט ובלתי אפשרי להתנייד ללא ג'יפ צמוד, האוכל לא שופע ומגוון ואין ברירה, לפעמים צריך להשתמש בשירותי בול-קליעה. מצד שני, אלה הרגעים האחרונים לגלות את אלבניה האמיתית, לפני המודרניזציה והסלולרי והמקדונלדס והאירו. מי שמוכן לקחת את הסיכון ימצא נופים יפהפיים ואנשים מקסימים, שיפצו על הטרחה. העתיד כבר כאן, ולפעמים צריך למהר ולהספיק להגיע לפניו.
עוד כך וכך שנים אולי אמצא את עצמי שוב פעם על הגשר הקטן שמעל לנהר ולבונה. איכשהו ברור לי לחלוטין שבמים הירוקים השוצפים תשעט סירת גומי שעליה יהיה כתוב "ראפטינג אגים".
הכותבת היתה אורחת בסיור ג'יפים של חברת מדרפט
