יומנה של עובדת סוציאלית: תסכול ואכזבה

הבוקר מונחים על שולחני שלושה צווים, המורים להוציא נערים מביתם. כבר בשיחת הטלפון הראשונה עולה כי למרות ההמתנה הממושכת - אחד הנערים לא יוכל להיקלט במעון המיוחל, שנמצא מעל לתפוסה המלאה. במהלך שיחת טלפון למעון אחר, במטרה לסדר מקום לשני נערים נוספים, מתברר כי המעון אינו יכול לקלוט כוח אדם ולכן אינו פועל בתפוסה מלאה.

המצב האבסורדי הזה ממקם בעדיפות אחרונה את הנערים, שבמזל הצלחנו לאתר בתחילת ההידרדרות. זאת, משום שאינם במאסר או במעצר בית. הדבר החמור מכל הוא שהפחנו בלבם תקווה כי ניתן למצוא פתרון למצוקתם, ועתה הם ממתינים חודשים בבית ללא מענה לצרכיהם.

בשעות הצהריים מגיעים בני המשפחות של הנערים. האמון עם המשפחות נבנה באיטיות, משום ששירותי הרווחה אינם אהודים. רק לאחר שמיצו כל

סעד המוכר להם ונואשו מהמצב, הם פנו לסיוע מחלקת הרווחה. כדי להציל את בניהם הם הסכימו למסור אותם בהליך משפטי למשמורת זמנית של שירותי הרווחה.

ההורים וילדיהם ממתינים למוצא פי שירותי הרווחה ובמשך חודשים ארוכים הם מחכים למקום במעון. תשובתי, למרבה הצער, היא שהמעונות עדיין אינם יכולים לקלוט, אז "תחזיקו מעמד בבית". אני מזכירה להם, "אסור לאבד את העשתונות. תשמרו עליהם שלא יסתובבו ברחובות, שלא יגנבו, שלא יעשנו או יצרכו אלכוהול". אלה רק קומץ הנערים שאנו מצליחים להגיע אליהם.

100 תיקים לטיפול, מחשב אחד ל-40 עובדים

תנאי העבודה בלשכות המקומיות הם בלתי אפשריים. כשיש לך מאה תיקים במקרה הטוב, משמעות הדבר היא אחריות על מאה משפחות. כלומר, בין 400 ל-1,500 נפשות - בהתאם למגזרים השונים - הזקוקות לסיוע חומרי, רגשי, טיפולי, תיווך מול מוסדות, השמה במסגרות ועוד. ישנם עובדים סוציאלים הקורסים תחת 400 תיקים.

בנוסף לעומס הבלתי מתקבל על הדעת, נדמה כי האמצעים הטכנולוגיים "החדישים" והמתקדמים גם הם אינם עומדים לרשותנו. מי היה מאמין שבמדינת ישראל בשנת 2008, בלשכה שבה ישנם 40 עובדים סוציאליים, ישנו פקס אחד ומחשב אחד או שניים - וגם הם מיושנים. אין חיבור לאינטרנט, מערך המידע לא ממוחשב וקווי הטלפון בודדים. משמעות הדבר היא עבודה איטית ומסואבת המביאה לבזבוז זמן יקר.

בפועל אנו מבלים את רוב זמננו ב"כיבוי שריפות". תנאים אלה מעמידים אותנו במצב של חוסר אונים וחוסר יכולת לבצע את תפקידנו נאמנה, תוך שמירה על ערכי המקצוע וכבוד האדם. ואם בכבוד עסקינן, אני תוהה מה יכולתו של עובד לטפל במצוקותיו של אדם אחר, כאשר הוא עצמו טרוד בקיומו היומיומי. לאחר סיום תואר ראשון, שכרי מסתכם ב-4,200 שקלים לחודש. בקרוב אסיים תואר שני ואז אזכה בגמול של כ-400 שקלים.

מדינת הרווחה הפסידה - האם ננטוש את הקרב?

קצה נפשי במתן שירות אדיב, אוזן קשבת, סימפטיה ואמפתיה. המדינה הפקירה אותי בחזית, ואני שוקלת לנטוש את הקרב. הרי, מדינת הרווחה כבר הפסידה. למרות הנימה הצינית והכאב המשתקף בדברי, אני זוכרת את עשרות הילדים שאנחנו כן מצליחים להגיע אליהם ואת המשפחות שעימן אנו מיטיבים.

אני יודעת ומאמינה שאפשר אחרת. אני מכירה את החיילים בשטח, תלמידי שבגרו והפכו לקולגות, עמיתיי ומפקחיי שאינם נרדמים בשמירה. מוסריות,

אנושיות וסבלנות אין קץ. כשאנו נדרשים, ללא כל תגמול, באמצע הלילה, אנו יוצאים לטפל בנערה במצוקה אשר הגיעה לתחנת המשטרה ויש לשוחח עימה ועם הוריה כדי לנסות להבין, לפשר, לגשר ולטפל.

העובדים הסוציאליים מכירים את המשפחות שבטיפולן כפי שהם מכירים את משפחותיהם הפרטיות. מי חולה ומי מרטיב, למי קשה בבית הספר, כיצד חשים ההורים, מה הדינאמיקה המשפחתית, מי בקואליציה וכו'. זוהי הרמה המקצועית הנדרשת ואינה ניתנת למימוש בתנאים כיום.

בסיכומו של יום, אני מאמינה שהפתרונות צריכים להגיע משינוי במדיניות הממשלה כלפי אזרחיה המוחלשים וכלפי המערכת האמונה על הטיפול בהם. שעון החול אוזל והגיעה השעה לצאת למאבק על סדר העדיפויות הלאומי.