חמץ בפסח מעיב על יהדותנו?

פומביות החמץ מסכנת את אופי המדינה / אורי פז

השופטת תמר בר-אשר צבן פסקה שמכולת, מסעדה ופיצרייה אינן בגדר "מקום פומבי", ולכן מותר למכור בהן חמץ בפסח. וסביר להניח שבפסח 2008 יוצג החמץ ברחבי ישראל כפי שלא הוצג מראשית ימי המדינה.

קו ישר נמתח מפסיקת בג"ץ שהתירה ממכר חזיר באזורי תעשייה, לבין הידרדרות בתי המשפט בביטול החוקים המעניקים צביון יהודי לפרהסיה של ישראל, כמו איסור הצגת חמץ, סגירת מסעדות ובתי קולנוע בתשעה באב וביום השואה ואיסור גידול חזיר. הצעד הבא יביא כנראה לתחבורה ציבורית ומסחר חופשי בשבת.

הפרשנות הצרה של השופטת להגדרת "פומבי" רחוקה מתכלית החוק ומהשכל הישר. וכי מה יעשה הנכנס לסופרמרקט כדי לקנות דברי חלב וביצים ואינו רוצה להיתקל בחמץ? מעבר לחוסר ההיגיון שבפסיקה, תכלית הוראת חוק החמץ היא כמובן התחשבות ברגשותיו של השומר על מצוות "בל ייראה" חמץ בפסח. החלטת השופטת חוטאת לתכלית זו.

מימוש אופי המדינה כיהודית ודמוקרטית, כנקבע במגילת העצמאות ובחוקי היסוד, היא סוגיה חשובה בדיון. במדינה יהודית יש שמירה על מאפיינים מסוימים, כשהמחוקק מקפיד שלא לכפות על הציבור הכללי הלכות דתיות כמות-שהן. מהשופט חיים כהן המנוח, הלוחם הבולט בכפייה דתית, למדנו שיש בכך למחוקק כמה מניעים: להפגין את חילוניות החוק, שלא לשים עצמו פוסק הלכות דתיות, ולקיים את עיקרון "חופש הדת". כלומר, גם אם תמלא אחר הוראות חוקי המדינה, עדיין לא שמרת מצווה דתית.

אמנם שבת ומועדי ישראל הם ימי המנוחה הרשמיים ליהודים, אבל בין יום המנוחה הרשמי לבין שמירת שבת כהלכתה אין ולא כלום. לא זו בלבד שחוקי המדינה מאפשרים לכל אדם לחלל שבת כראות עיניו, אין גם דמיון בין שבת חולין לבין שבת קודש יהודית. גם חוק החזיר, הקובע איסור לגדל חזירים, מטרתו אמנם דתית-לאומית אך איסור התורה הוא לאכול חזיר. החוק מאפשר לאזרח לאכול בשר לבן כאוות נפשו. כך גם בחוק האוסר הצגת חמץ בפסח: איסור התורה הוא לאכול חמץ ועל הימצאות החמץ בבית. ואילו החוק אוסר רק הצגת חמץ למכירה בפומבי, ומבחינתו ניתן לאכול ולהחזיק חמץ בפסח.

מאחר שחוק החמץ נעדר מטרה דתית, הוא לא מהווה כפייה דתית, אלא נועד לשמר את הציבוריות היהודית. זכותו המלאה של כל אזרח במדינה לאגור לחם ופיתות בביתו. עם זאת, חובתו של עם לחיות על-פי תרבותו הלאומית לרבדיה כפי שעוצבה במהלך הדורות, שכן מסורת תרבותית של עם הולכת ומתעצבת במשך דורות רבים, ולא בדור אחד. זו מהותה של תרבות לאומית.

דמותה של ישראל כמדינה יהודית מושתתת על התודעה ההיסטורית המשותפת, על שותפות הגורל ועל ערכים תרבותיים לאומיים. תשתית זו כוללת אימוץ סמלים לאומיים. איסור אכילת החמץ והימצאותו בפסח הוא אתוס יהודי-לאומי בעל משמעות בעיני העם היהודי בכללותו, ושורשיו שתולים בימיו הקדומים ביותר.

אותה מערכת רעיונות יהודית של אבותינו בנוגע לאי-הצגתו בפרהסיה ולאי-אכילתו של החמץ ושיתוף הפעולה במטרה לשמר את אורח החיים היהודי ואת חיי הרוח היהודים במשך מאות שנים של נדודים ורדיפות – אותו אתוס הוא חלק חשוב במארג של אתוס קולקטיבי אחד להתגדר בו ואמת-מידה אחת להישען עליה במדינת היהודים כיום.

המדינה היהודית מקיימת את האתוס היהודי, והוא מתבטא בין השאר בסמליה היהודים ובחגיה. ההיתר המשפטי להצגת חמץ בפסח הוא ויתור על אחד הסמלים המקיימים אותו. פומביות מכירת החמץ מסכנת את קיומה של ישראל כמדינת יהודית.

רוב הציבור היהודי בישראל שומר כשרות, גם אם אינו מקפיד בקלה כבחמורה. אוכלי החמץ הם מיעוט, ועל פי הסקרים חל גידול במספר הישראלים המקפידים לא לאכול חמץ בכל ימי הפסח. סביר להניח שמדובר בשינוי מגמה, המצביעה עד כמה שהפסיקה המשפטית מנותקת מהמציאות.

אורי פז, עורך וחוקר יהדות

זהות יהודית אינה דתית דווקא / יוסי פריצקי

"מצהרי יום י"ד בניסן עד עשרים דקות אחרי שקיעת החמה של יום כ"א בניסן, לא יציג בעל עסק בפומבי מוצר חמץ למכירה או לצריכה". זוהי הוראתו היחידה של חוק חג המצות (איסור חמץ) התשמ"ו – 1986.

מדובר באחד מחוקי הכפייה הדתית הברורים ביותר, שנועדו להשליט על הפרהסיה את התפיסה האורתודוכסית, האנטי ציונית. החוק אינו אוסר מכירת חמץ או רכישתו בחג הפסח. כל כולו איסור על הצגה של מוצר חמץ. לא סתם הצגה אלא הצגה בפומבי, כלומר: לעיני כל בתחום הרבים באופן ברור ובולט. לשון אחרת: יכול כל בית עסק בישראל למכור חמץ בפסח כאוות נפשו ואף לכתוב באותיות קידוש לבנה בפתח עסקו: "כאן מוכרים פיתות ושאר מטעמי חמץ". כל שנאסר הוא להציג בפומבי את מוצר החמץ משל היה זה עיתון פונוגרפי או סם, רחמנא לצלן.

אין ספק שפסק הדין בעניין החמץ נכון וצודק הוא. מתוך כתב האישום נגד ארבעה בעלי מסעדות בירושלים, שנגדם נטען כי עברו על "חוק המצות" אשתקד כשמכרו חמץ בפסח, ברור היה כי החמץ לא הוצג בפומבי ודי בכך. אבל, כרגיל במושבותינו, שעה שבענייני דת ומדינה עסקינן, מיד עולה ומסתלסלת צווחת האורתודוכסים בדבר "זהותה היהודית" של מדינת ישראל. לדידם מדינת ישראל יכולה להיקרא יהודית רק אם היא מדינת הלכה. הדמוקרטיה וזכויות הפרט אינן דרות בכפיפה אחת עם אמונתו של האורתודוכס הדתי. אל תלכו שבי אחרי מתק השפתיים וההתבכיינות שנציגי הציבור הזה מפגינים כל פעם כשהם נפגשים עמנו. לכו וקראו את מה שהם כותבים לקהילתם הם ותבינו עד כמה עמוק תיעובם ועד כמה עמוקה שנאתם.

חלק שני של המחנה האורתודוכסי הקרוי דתי לאומי, מתייחס אל החילוניות במידה של רחמים מהולה בפטרוניות. לדידם של אלה אין אנו אלא "תינוקות שנשבו", מין יצורים חסרי בינה שאילו רק יראו את האור – יתרצו ויקיימו מיד תרי"ג מצוות בלב חפץ ובשמחה.

אין לי שיח ושיג לא עם אלה ולא עם אלה. אלה ואלה מטרתם אחת – להרוס את הדמוקרטיה הישראלית השבירה והרעועה ממילא ולהפוך את מדינת ישראל לתיאוקרטיה חשוכה שבה ישלוט הרב. אך יש לי שיח ושיג עם אלה הנמנים על מה שנקרא (גם כן בטעות) המחנה החילוני. המחנה הזה, שצריך היה לעמוד כחומה בצורה אל מול כל ניסיון לכפות את הלכות הדת על מי שאינם חפצים לקיימן, רובו ככולו אדיש ובעיקר בור באשר לתרומה ההיסטורית האדירה של המפעל הציוני החילוני להקמתה של מדינת ישראל, לשגשוגה ופריחתה.

משום מה סבורים רבים בציבור החופשי או החילוני ש"זהות יהודית" משמעה – זהות דתית. הם עומדים נבוכים מול עבדקן לא מגולח שפיסת בד על ראשו המעז לשאול אותם "במה אתם יהודים?" כאילו לו, ורק לו, הסמכות והאוטוריטה היהודים.

אך עניין אמונתו, פולחנו ודתו של אדם הוא שלו ושלו בלבד. ואין לזולת רשות או זכות לעסוק בהם. גם נניח לרגע ששאלת הזהות היהודית היא שאלה לגיטימית הרי שזהותה היהודית – חילונית של מדינת ישראל אינה מוטלת בספק. אנו מדברים וכותבים בשפה העברית, שפתו של העם היהודי שחודשה על יד אליעזר בן יהודה למרות התנגדותם ומחאותיהם של האורתודוכסים. סמל המדינה – הוא מנורת בית המקדש. בדגלה מופיע סמל מגן דוד וצבעיו צבעי הטלית. החגים הלאומיים שלנו מקורם בתרבותנו הקדומה וספר הספרים שלנו הוא התנ"ך.

הציונות, תנועת החילון של עם ישראל, שלא ישבה וחיכתה למשיח שיעלנו ארצה אלא חידשה את לאומיותו של העם היהודי בארצו, יצרה כאן מפעל שאין דומה לו במקומות אחרים: מדינה וצבא, מוסדות להשכלה גבוהה, יצירות תיאטרון ואמנות, בנייתם של ערים וכפרים, קיבוצים ומושבים, מערכת משפט ומערכות כלכליות לתפארת. כל אלה נעשו לא על ידי אלה הטוענים שהם ורק הם היהודים האמיתיים אלא על ידי יהודים חילוניים גאים שבאו אל "ארץ חמדת אבות בה תתגשמנה כל התקוות".

זהותה היהודית של מדינת ישראל אינה עניין של הצגת החמץ בפסח. טוב היו עושים אלה הדואגים לזהותה היהודית של המדינה אילו היו זוכרים את הציווי היהודי ההומאני של חג הפסח "זכור כי גר היית בארץ מצרים", והיו דואגים גם לגר היושב בתוכנו: לעובדים הזרים, לפליטים האומללים שנסו אלינו מזוועות דרפור, ולאלה שאינם יהודים על פי ההלכה המבקשים לחיות עמנו. זוהי הזהות היהודית האמיתית של מדינת ישראל, ולא הצגתה או אי הצגתה של פרוסת לחם ברשות הרבים. 

יוסי פריצקי, ח"כ ושר התשתיות לשעבר