כשהסטודנט הופך ללקוח
השכלה גבוהה אמורה להעשיר את ההון התרבותי, אך הפרטתה מקדשת כמות וכסף על חשבון איכות. כך מבטיחים דווקא הנצחה של פערים חברתיים
האזהרות החמורות של הפיזיקאי הנודע, פרופ' האנס וויידנמולר, מפני הידרדרות המחקר האקדמי בארץ, משלימות את הדיאגנוזה של האקונומיסט על ישראל כ"מדינת היהודים הדיספונקציונלית". זו מתבססת בין היתר על המשבר במערכת החינוך בארץ. הניתוח המקיף של העיתון הבריטי רק מוסיף לכאבי השביתה הממושכת של הסגל הבכיר באוניברסיטאות המחקר ומאושש בדיעבד את הטיעונים שהשמיעו.
במכתבו לראש הממשלה מפרט הפרופסור ממכון מקס פלנק לפיזיקה גרעינית מאוניברסיטת היידלברג, כי אין הדרכה מתאימה במעבדות המחקר, אין מפתחים ניסויים כנדרש, עבודות סטודנטים אינן נבדקות ועקב היעדר תקציב נאלצים תלמידי המחקר לתקן את ציוד המעבדות בעצמם.
אפשר בהחלט לבטל את העניין ולטעון ש"יהיה בסדר". אך משום מה, ההידרדרות עליה מצביעים גם משקיפים זרים מתהווה במקביל לרפורמה במערכת החינוך ובהשכלה הגבוהה במיוחד. הרי בשנים האחרונות חל גידול משמעותי במספר המוסדות להשכלה הגבוהה ובמספר הסטודנטים הלומדים בה. הכיצד איכות החינוך יורדת דווקא כשרבים יותר לומדים?
עם ועדות בדיקה של מצב החינוך ובלעדיהן, שרי חינוך הובילו בשנים האחרונות רפורמה מואצת של הפרטת ההשכלה הגבוהה. בטיעונים סוציאליים צדקניים של מתן השכלה גבוהה לכל, ובמיוחד לשכבות החלשות, וכדי להיענות לביקושים הגואים, צמחו מכללות רבות בקצב מסחרר וללא בקרה מספקת. כמעט כל יזם שמצויד במכונת שתדלנות משומנת הצליח ומצליח לפתוח מכללה פרטית ובה תוכניות בתחומים מבוקשים – משפטים, מנהל עסקים, מחשבים ותקשורת.
עקב כך, ההשכלה הגבוהה הפכה לעוד מיזם עסקי המתנהל לפי הגיון השוק החופשי. תחרות הולכת ומחריפה בין המוסדות הרבים מקרינה גם על רמת ההוראה באוניברסיטאות המחקר. אילו ניתנה תמיכה ראויה יכלו האוניברסיטאות לעמוד בלחצי התחרות ולא להתפשר על סטנדרטים ואיכויות הוראה. אך באקלים החדש, כל מוסד מחזר נואשות אחרי סטודנטים, שהיו ללקוחות.
וכידוע, הלקוח תמיד צודק! לכן, המרצים היו למשרתים שחייבים לרצות את הסטודנטים, לאמץ מדיניות של ניפוח ציונים ולו רק כדי לצמצם ולמנוע נשירה. שהרי כל נכשל וכל נושר שווה כסף, כמאה אלף שקלים במכללה לא מתוקצבת. על מנת לעמוד בתחרות הקשה, הסתגלו גם אוניברסיטאות המחקר למצב, והן משווקות תוכניות אטרקטיביות ומשתלמות, למשל תואר שני בשנה אחת. כל אחד יכול לקבל תואר, אם יש לו פנקס שיקים!
במצבי לחץ גוברת הנטייה לגייס אנשי הוראה מכל הבא ליד, והם מועסקים בתנאים מחפירים. במצב זה אין שום מניעה מכך שבוגרים יידעו יותר ממרציהם. המשוואה פשוטה: כשמורים לומדים פחות, הם גם פחות יודעים ללמד. כאשר פקידים, מנהלים וקציני צה"ל מתחנכים במסגרות של קיצורי דרך, סביר להניח שכך הם ינהגו במילוי תפקידם. השכלה גבוהה אינה מעניקה רק תואר, אלא גם ובעיקר מעשירה את ההון התרבותי.
הפרטת ההשכלה הגבוהה עתידה ליצור במוקדם או במאוחר היררכיה של תארים, שאינה חפה מאירוניה. דווקא סטודנטים משכבות חלשות, שרבים מהם נדרשים כיום לשלם שכר לימוד גבוה יותר במכללות פרטיות, עלולים לזכות בתואר פחות מוערך. לעומתם, עמיתיהם מהשכבות המבוססות מתקבלים יותר מהם לאוניברסיטאות מחקר עם שכר לימוד מסובסד.
חפיפה בין פערים בהון התרבותי לבין פערים בהון הכלכלי מהווה מרשם להנצחת פערים חברתיים וכלכליים קיימים, ואף להעמקתם.
טיפוח האיכות במערכות השונות מתחיל באיכות החינוך. על סמך הניסיון המצטבר, כדאי להאט מעט ולהשביח תוכניות לימודים קיימות במכללות כמו באוניברסיטאות המחקר.
פרופ' דן כספי הוא ראש המחלקה לתקשורת ומרכז בורדה לתקשורת חדשנית באוניברסיטת בן-גוריון
