זו לא היתה כוונת המחוקק

לצד גלי התשבחות שזוכה להן פסיקת בית המשפט המחוזי, לפיה יש להכיר בהוצאות בגין השגחה וטיפול בילדים לצורכי מס, ראוי גם להזכיר את חסרונות הפסיקה - חסרונות העולים על היתרונות. לא במקרה מנעה הממשלה עד כה חקיקה שתכיר בהוצאות טיפול בילדים, וגם אם לשון החוק הקיים מאפשרת פרשנות ברוח פסיקת השופט מגן אלטוביה, ברור שלא זו היתה כוונת המחוקק.

פסיקה שמגדילה את האי־שוויון

הטענה שההכרה בהוצאות טיפול בילדים תגדיל משמעותית את השתתפות הנשים בכוח העבודה היא חסרת בסיס. בעיית השיעור הנמוך של השתתפות נשים בשוק העבודה עיקרה בנשים בעלות השכלה נמוכה, שכושר השתכרותן נמוך. משכורתן של נשים שבוחרות שלא לעבוד משום שיישאר משכרן מעט מאוד לאחר מימון מעונות לילדיהן, ממילא אינה עוברת את סף המס בצורה משמעותית, ולכן הפסיקה לא צפויה לשנות את מצבן או לעודד אותן לצאת לעבוד. עבור קבוצה זו סבסוד מעונות ילדים וצהרונים יסייע רבות, אך הכרה בהוצאות הטיפול בילדים לצורכי מס היא חסרת כל ערך. למעשה, 40% ממשקי הבית בישראל לא מגיעים כלל לסף המס, ודווקא זו הקבוצה שזקוקה לסיוע כלכלי, וזו הקבוצה שראוי לעודד את השתלבותה במעגל העבודה.

כמו כן, יש לציין שמדובר בפסיקה רגרסיבית - כלומר, כזו שמגדילה את האי־שוויון. ההטבה תופנה בעיקר לנשים ששכרן ממקם אותן בשני העשירונים העליונים (בקרב נשים עובדות), משום שההכנסה שמעליה חייבים במס עולה על 5,000 שקל בחודש עבור אם לילד. הוספת העלות הכרוכה בהגשת הדו"ח יוצרת מצב לפיו מדובר למעשה בהטבה שרלבנטית לנשים בעלות שכר העולה על 6,000 שקל בחודש. הפסיקה בוודאי משרתת את עורכות הדין בשדולת הנשים, אבל בשום אופן לא מדובר ביעד חברתי שלהשגתו ראוי להוציא כספי ציבור.

סבסוד מעונות ילדים וצהרונים הנו יעד ראוי יותר לכספי הציבור. נוסף על תרומתו לעידוד הצטרפות נשים - בעיקר ממשקי בית חלשים - למעגל העבודה, הוא יצמצם את האי־שוויון בחברה הישראלית.

סבסוד מעונות במקום הכרה בהוצאות

נשאלת השאלה: אם כבר מכירים בהוצאות טיפול בילדים - מדוע לא להכיר בהוצאות חיוניות אחרות? הרי ללא בגדים ראויים אי אפשר ללכת לעבוד; ללא משקפיים יקשה על קצר הרואי לבצע את עבודתו; ואם לא יבוא מזון אל פיו או אם לא יוכל לנוח בביתו, גם אז לא יוכל האדם לעבוד.

אמנם למזון, ביגוד, דיור וכדומה האדם זקוק גם אם אינו עובד, אבל האם, ברוח פסיקת השופט מגן אלטוביה, לא ראוי להכיר בהם לפחות חלקית לצורכי מס? ומה לגבי נסיעה למקום העבודה? הרי זו בוודאי נעשית לצורכי העבודה בלבד, ועל פי הרציונל של פסיקת בית המשפט, ברור שיש להכיר גם בהוצאה זו. ולמרות זאת, הוצאות נסיעה לעבודה אינן מוכרות, ובצדק. הכרה בהוצאות נסיעה, שהיתה נהוגה בעבר (בשנות החמישים), יצרה תמריצים בעייתיים כמו העדפה למגורים רחוקים, או שימוש ברכב פרטי במקום בתחבורה ציבורית. גם הכרה בהוצאות טיפול בילדים, מלבד עלותה המינהלית (הגשת דו"ח מצד הנישום, ובדיקת הדו"חות מצד רשות המס), תיצור עיוותים שונים.

לבסוף, ראוי להזכיר שאחת לכמה שנים מאמצים במערכת המס רפורמה המבוססת על ראייה רחבה ולא על התמקדות בקבוצה זו או אחרת. הרפורמה מאופיינת תמיד בפישוט מערכת המס ובהרחבת בסיסה, כלומר ביטול פטורים והוצאות מוכרות. בסיס מס רחב מאפשר שיעור מס נמוך יותר לכלל הציבור, משום שהטבת מס לקבוצה אחת מטילה עול על קבוצה אחרת. לכן, אם רוצים דווקא להקל על בעלי ההכנסה הבינונית־גבוהה, מוטב פשוט להוריד את שיעורי המס ולא ליצור עיוותים וסיבוכים מיותרים. ואם רוצים לצמצם פערים ולעודד עבודת נשים, כדאי לסבסד מעונות ילדים.

הכותב הוא פרופסור לכלכלה באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת לונדון ועמית בכיר במרכז שלם.