החיים בשחור-לבן
שאלתי את אמא אם גם במעמד הר סיני הלבנים עמדו קרוב להר ואנחנו - מאחור, והאם כשהיו הסעות למתן תורה אותנו הסיעו בהסעות נפרדות? אמא אמרה שזה לא מצחיק. אבא אכל את המרור בשקט. כשתיגמר השביתה, שעושים כמובן בשבילנו, אולי יהיו לי תשובות להרבה קושיות. מכתב דמיוני של הדס-אדיסה
קוראים לי אדיסה. (אני אומנם ביקשתי לקרוא לי הדס) בשביל כולם אני אדיסה האתיופית.
מאז שנולדתי בארץ הבנתי שני דברים. שאני אולי יהודיה, אבל בטוח שחורה.
אני מקבלת בבית חינוך לאמונה, למסורת ולשמירת מצוות. אצלנו בעדה המסורת חשובה מאד. לכן גם ההורים אמרו לי כל הזמן שאני אלך לבית ספר דתי כדי לקבל חינוך טוב.
לא קל לי בבית הספר. לא קל להיות שונה. ולא סתם שונה - אלא עם צבע עור שבולט כל הזמן. מה שאני לא יעשה - אני תמיד אשאר שחורה. אתיופית. תקראו לזה איך שאתם רוצים.
בבית הספר יש לי כל מיני סוגי חברות. יש כאלה שכיף איתן ויש כאלה שמתרחקות ממני כאילו אני איזו מחלה מדבקת. יש כאלה שבהפסקה משתפות אותנו ויש כאלה שאף פעם אין להן מקום בקבוצה גם בשבילנו. אז באופן טבעי, כשלא נעים לנו, ואנחנו מרגישות דחויות, אז אנחנו, אני מתכוונת כל האתיופיות, מחפשות אחת את השניה, להיות ביחד, לשחק ביחד, כי ככה זה יותר נעים לנו.
לא רק שאנחנו נראות אחרת, גם המבטא שלנו אחר, גם על זה צוחקים עלינו. מחקים אותנו. מספרים עלינו בדיחות. נכון, אני יודעת שמספרים בדיחות גם על המרוקאים וגם על הפולנים. אבל זה לא מנחם אותי - אותי זה לא מצחיק.
בבית ספר יש מורים שהם ממש מלאכים. נותנים את כל הנשמה וממש אוהבים אותנו. רוצים לעזור לנו להצליח. אבל יש גם אחרים. כאלה שאין להם זמן בשבילנו. אנחנו מעכבות את הכיתה. בגללנו הממוצע יורד, כך אומרים לנו. יש כאלו מורים שמתייחסים אלינו כאילו היינו שקופות.
יש לנו מדי פעם שיעורים נפרדים. מוציאים אותנו מהכיתה כדי לתת לנו תיגבור, העשרה, או איך שלא קוראים לזה. מצד אחד זה עוזר לנו ומצד שני זה עוד פעם הופך אותנו לאחרים, לשונים. לפעמים בגלל שיש לנו שיעורים נפרדים ושעות אחרות, אז יש לנו גם הסעה נפרדת ואנחנו לא נוסעות עם כולם ועוד פעם אנחנו שונות ומרגישות שאי אפשר להשתלב ולהיות כמו כולם.
לפני כמה זמן הזמינו אותנו למסיבת יום הולדת אצל חברה מהכיתה. מצד אחד מאד רציתי לבוא, ומצד שני כל כך התבישתי. בסוף הלכתי. איזה בית יש לה. איזה שפע, עושר, כל טוב. היה אוכל, קוסם, בריכה. כולם נהנו, אבל אני פחות. גם אני הייתי רוצה לעשות יום הולדת עם החברות - אבל אני מתביישת להזמין אלי הביתה חברות. מה הם יראו בבית שלי ? את החדר שלי שאין בו כלום? את התמונות שאין על הקיר? את המקרר ואת מה שאין בו?
מה שאני הכי לא מבינה זה שמצד אחד כולם מדברים על אחדות. אפילו מביאים לנו מרצים שמדברים על אחדות ועל עם ישראל וכל מיני דברים כאלה, אבל מצד שני אני מרגישה כל כך דחויה ושונה ושאף אחד לא רוצה אותי. לא רוצה להתאחד איתי.
כולם אומרים לנו שאוהבים אותנו ושהכל זה בשבילנו. אפילו עכשיו עושים שביתה בבתי הספר בגללנו. בטח גם זה בשבילנו. אבל אני כבר לא כל כך בטוחה ולא כל כך מבינה - אם הכל בשבילנו והכל לטובתנו - אז למה סופרים אותנו כל הזמן - כמה אתיופים יש בכל כיתה, ומי קיבל אתיופים מי לא? כאילו יש איזה מספר של אתיופים שאסור לעבור אותו.
תמיד בבית אמרו לי שכולנו היינו בהר סיני וקיבלנו את התורה. אמרו לי שבהר סיני עמדנו כאיש אחד בלב אחד. אז אני שאלתי את אמא האם גם בהר סיני אלוקים ספר כמה אתיופים יש, ואם היה יותר מדי אז הוא לא נתן להם להיכנס ולקבל את התורה? שאלתי את אמא אם גם במעמד הר סיני הלבנים עמדו קדימה, קרוב להר ואנחנו עמדנו מאחורה, או שאולי גם כשהיו הסעות למתן תורה אותנו הסיעו בהסעות נפרדות? או אולי כשמשה ירד מהר סיני הוא הוריד שתי תורות. אחת לכולם, ומה שנשאר מהשברים הוא נתן לאתיופים? אמא אמרה שזה לא מצחיק.
עוד כמה ימים פסח. הצבע מהקירות בבית יורד. הצבע השחור מהעור לא. אני חושבת שהשנה יהיו לי עוד כמה קושיות בליל הסדר. למשל - האם גם אני שייכת לארבעת הבנים או שאני בכלל הילד החמישי? האם כשאומרים 'כל דכפין ייתי ויאכל' באמת מתכוונים לזה ואפילו אלי, או שזה רק שיר יפה, אבל לא ממש מתכוונים לזה? וחשבתי לעצמי - אם למשל הייתי ביציאת מצרים - האם בחצות הלילה משה היה מזמין גם את האתיופים לצאת לחירות - או שהוא היה מבקש מאיתנו להישאר כי אנחנו לא באמת ולא ממש שייכים?
אני באמת שואלת. אמא אומרת שזה לא מצחיק. אבא אוכל את המרור בשקט. הוא רגיל לאכול מרור. כל יום.
כשתיגמר השביתה שעושים כמובן בשבילנו, למעננו, לטובתנו, לעזרתנו, לשילובנו, ולהצלחתנו - אולי גם יהיו לי תשובות לקושיות. או שאולי לא - ויתברר שאנחנו רק עושים לכם שחור בעיניים.
חג שמח יהודים
אדיסה-הדס
אתיופית? יהודיה? ישראלית ?... בעצם כבר לא יודעת מה...
_a.jpg "צילום: ישראל ברדוגו")
