שפע שוק: מאבקם של "נאורים" ב"שחורים"

תגובת הנגד של תנועות החילונים לחרם עליו הכריזו החרדים על רשת שפע שוק, מצטיירת בעיני יוזמיה כמאבק של הנאורות בחשכת ימי הביניים. אך התמונה הזו לא מקובלת, ואינני רואה כאן מאבק ברור בין טובים לרעים.

לא ברור מי יותר חסר מצפון במאבק הזה, כי מול אותם חרדים לא ניצבת איזו קבוצה שמייצגת חופש או חירות כלשהם. אנו נמצאים בעידן שבו נוטלים חלק במאבק קפיטליסטים שכל עניינם הוא הגדלת רווחים, והם משתמשים בשם חירות ליברבלית של חופש העיסוק כדי לקדם אינטרס כלכלי. לאותה קבוצה של יזמים אין כבוד מינימלי לזכויות העובדים, אותן הם רומסים בכל הזדמנות אפשרית.  

בדרך כלל המועסקים בקניונים או בבתי העסק האחרים שפתוחים בשבת הם אנשים שזכויותיהם הסוציאליות נרמסות, והם לא זוכים לתנאי העסקה ראויים. רובם היו מוכנים לשבת בבית בשבת, למרות שחלקם זוכים להעלאה משמעותית בשכר בשעות עבודתם אלה. אך הם עדיין נמצאים במצוקה: הם יקבלו 50 אחוז תוספת שכר על עבודת שבת ולכן יאמצו את הרעיון. לכן, לא מדובר ברצון כן ועמוק לעבוד בשבת, שכן נגזלת מהם אופציית הפנאי שזמינה רק לאנשים אחרים בחברה. זה הצד האפל של חופש העיסוק. החופש של בעלי ההון והיוזמות בא על חשבון זכויותיהם הבסיסיות של עובדיהם.

לעיתים יש בנקודת המבט החברתית שעניינה הגנה על העובדים אלמנט פטרנליסטי: אולי הם לא ביקשו זאת אבל עלינו לאפשר להם תנאי חיים שיש בהם מימד כזה, גם אם יש בכך התנשאות. חקיקה סוציאלית שיש בה פטרנליזם היא ראויה ולו כדי לאפשר יחסי גומלין הוגנים בין עובד למעסיק, יחסי התקשרות שנעשים מרצון חופשי ולא תוך מתן שכר מינימום או פחות ממנו.

בחברה הישראלית מאבקים כמו זה של החילונים בדתיים תופסים נפח משמעותי והם הופכים כלי להסחת דעת מהבעיות האמיתיות - הפערים ההולכים וגדלים. מבחינת סדרי עדיפויות יש הרבה מאבקים שראויים לדיון אבל דווקא ההתקוטטות בין חילונים לדתיים הם שתופסים כותרות. במקום לעסוק בדברים הגדולים, אנו זוכים להתמקדות בדברים פחות משמעותיים. היה נחמד לראות את מי שפועלים בשם חופש העיסוק נאבקים לדוגמא על זכויות העובדים ועל זכותם לשבתון או למנוחה. אבל דווקא לאחרונה מתעלמים מההיבט הזה.

מאבקם של החרדים הוא לגיטימי כמו גם מאבק החילונים. זהו סוג המשחקים שהחברה האזרחית ראויה לארח בתחומה, אבל הייתי רוצה לקוות שבמאבקם של החילונים יש ניצנים של מודעות צרכנית. לצערי, אין בארץ מודעות כזו, כי המונופולים של החברות הגדולות בשוק מנטרלים אותם.

יש מגוון רחב של סוגיות שיכולות להוות ביטוי למודעות צרכנית, אבל הן לא עולות לסדר היום. אין מודעות לגבי טיבם של מוצרים, ועוד לא יזמו חרם על יצרן שמוצריו נחותים. אין גם אופוזיציה משמעותית למהלכי הבנקים, שגובים עמלות באופן הכי מתועב ומתואם שיכול להיות. גם המודעות באשר למעסיקים פוגעניים לא קיימת, ולא מחרימים את מוצריהם. רק כשמדובר במאבק ב"שחורים", מול מי שמייצגים אופי נאור כביכול, קמות קבוצות ומחזירות מלחמה שערה. 

גם במאבק הנוכחי האויב המשותף הוא חרדי שחור שמולו צריכים לגבש ולעצב מודעות צרכנית. זה הכי קל, זהו מאבק שמאפשר מירוק עצמי, הוא מאפשר לנו לטעון שאנחנו נאורים שפועלים נגד הכוחות שרוצים לחרב את החברה. אך זו בסך הכל אופציה למיתוג עצמי מול אותם "שחורים".

פרופ' יוסי יונה מרצה באוניברסיטת בן-גוריון ובמכון ון-ליר