מדוע קרטר אורח לא רצוי

ביקורו של נשיא ארה"ב לשעבר ג'ימי קרטר בישראל היה פחות גדוש פגישות משניתן היה לצפות. ראש הממשלה ושר הביטחון, אנשים מאוד עסוקים, לא מצאו זמן לראותו. 

ראש האופוזיציה, שלמגינת ליבו פחות עסוק בימים אלו ולכן יש לו זמן למנות את עצמו גם כשומר הכבוד הלאומי, אמר כי לא ייפגש עם קרטר בשל "עמדותיו האנטי ישראליות בשנים האחרונות". לא בטוח שקרטר ביקש לפגוש את נתניהו, אבל ניחא, העיקר שהכבוד הלאומי ניצל שוב מפני כל פגיעה מזדמנת.

לעומתו, נשיא המדינה שמעון פרס, יקיר המתנחלים בעבר שתמך בהקמת ההתנחלויות הראשונות בשנות ה-70, הטיח בקרטר נזיפות צדקניות. אלו אינן אלא שיקוף של סירובה המתמשך של רוב החברה הישראלית והנהגתה להישיר מבט לעבר הבבואה הלא מחמיאה הניבטת מהמראה שרבים מבית ומחוץ מעמידים כנגדה.

פרס מצפה מקרטר להמשיך ולשחק את המשחק האמריקני-ישראלי המכור מראש, על פיו כל פעם שישראל פוצחת בתנופת התנחלויות חדשה או עולה על מכסת הפלסטינים החודשית שמותר לה להרוג, דובר הבית הלבן "מביע את דאגתו" תוך שהוא דואג לאזן ולהתייחס גם לטרור הפלסטיני. כיאה אם כן לכל מי שאינו מסתפק "בהבעת דאגה" ביחס למעשיה של ישראל, קרטר נחשד ומורשע מיידית ב"אנטי ישראליות" הנגועה באנטישמיות.

את קרטר אי אפשר לסבן, וזאת בניגוד לכל מיני "ידידי ישראל" שבאים לביקורי סולידריות נוטפי צביעות, במהלכם אסור להם להעליב את המארחים הישראלים, או חלילה להעלות בפניהם תהיות או שאלות קשות מדי לגבי מדיניות ישראל.

בשנת 1976, כשנבחר לנשיאות, התגוררו רק כ-3,000 מתנחלים בשטחים. כיום, שעה שמספר המתנחלים גדול פי מאה ומתקרב ל-300 אלף, ממשיך קרטר לסייר בגדה המערבית בתדירות העולה על זו שבה רוב הפוליטיקאים המקומיים עושים זאת. הוא מבין ויודע שמערכת הממסדת הפרדה פיזית, פוליטית וחוקית בין אוכלוסיות שונות החיות באותו שטח, ופוגעת אנושות בזכויות האדם של מליוני פלסטינים, הינה סוג של אפרטהייד.

אלא שבניגוד לפוליטיקאים אחרים שהפופולריות הפוליטית שלהם תלויה בתרומות או בתמיכה שיצליחו לגייס מהלובי היהודי-נוצרי של "ידידי ישראל" בארה"ב, קרטר משוחרר מהצורך להיות פופולארי. הוא נוהג בעקביות ובאומץ להעלות ולחדד את השאלות הקשות הנגזרות ממדיניותה של ישראל ביחס לפלסטינים.

מעניין להבחין כי דחייתה האגרסיבית של ההנהגה הפוליטית בישראל את קרטר עומדת ביחס הפוך למערך היחסים הרשמי ביננינו לארה"ב. הביקורים התכופים של ראשי ממשלותינו שם נועדו בעיקר למטרות שנור ולהתלקקות חסרת תוחלת המכונה "הידוק הקשרים האסטרטגיים", והם מעניקים את התחושה כי ענייננו הוא סכסוך הדמים הקשה המתנהל מזה 100 שנים בין ישראל וארה"ב.

אלא שהמציאות כמובן קצת שונה: ממשלות ישראל שבמשך שנות דור סירבו לקיים משא ומתן אמיתי עם הפלסטינים על עתיד השטחים וההתנחלויות, יצרו מסה של עובדות בשטח שמזה שנים אין הן יודעות כיצד להתמודד עמה. את המשא ומתן אותו היא היתה אמורה לקיים עם הפלסטינים, קיימה ישראל במהלך כל אותן שנים בעיקר עם עצמה, תוך שהיא נאותה לשלב בו גם את האמריקנים מדי פעם. לולא כל זה היה  עגום, זה יכול היה להיות כה מצחיק. הפלסטינים נדרשו כמו תמיד לשתוק ולהתנהג בנימוס.