אצל ברק עבריינות המתנחלים משתלמת
המדינה שממהרת להפגין שרירים מול אוכלוסיות מוחלשות דוגמת תושבי כפר שלם ולפנותם לרחוב בהינף יד, מתגמלת ביד רחבה את המתנחלים על פלישות בלתי חוקיות בשטחים
צרכני התקשורת האדוקים הופתעו לגלות השבוע בשולי החדשות כי 20 תושבי המאחז הלא חוקי מבוא חורון צפון פינו את יישובם בשקט מופתי, ללא התנגדות, ובעיקר - ללא נוכחות תקשורתית. הייתכן שאותם מתנחלים, אשר הפכו לפני כשנתיים את פינוי המאחז הבלתי חוקי עמונה
למפגן אלים וכוחני של התנגדות שתמונותיו התפרסמו ברחבי העולם כולו, קיבלו השבוע את דין המדינה בהכנעה ופשוט עזבו?
התשובה היא, כמובן, שלילית בעליל. מתברר שבעוד שרת החוץ ציפי לבני נואמת בדוחא בלהט על "התקדמות משמעותית" במשא ומתן עם הפלסטינים, ההתקדמות המשמעותית האמיתית בשטח חלה דווקא בהסכמים הנרקחים בין משרד הביטחון לבין המתנחלים. ציבור זה, באופן מסורתי, לא מוותר על אף עז מבלי לקבל כמה דונמים טובים בתמורה, ובמקרה הזה התמורה היא אכן נאה ביותר: אישור להקמת שכונה חדשה במבוא חורון, הכשרת מאחזים קיימים והרחבת הבנייה בהתנחלויות הקיימות. כל זאת בתמורה לפינוי כמה מאחזים לא חוקיים אשר בחלקם אפילו לא מיושבים, ובניגוד מוחלט להבטחות הישראליות לארה"ב בדבר הקפאת הבנייה בהתנחלויות.
מדיניות זו של שר הביטחון אהוד ברק, המתיימר להנהיג את מחנה השלום בישראל, שמה ללעג את שאיפותיה של ישראל להתנהל כמדינת חוק ולו למראית עין. אין כל ספק כי פינוי בהסכמה עדיף על פינוי בכוח, וכי הידברות עם מנהיגי המתנחלים היא צעד מבורך תמיד. אך ההסכם הנרקם בין משרד הביטחון למתנחלים איננו אלא כניעה מוחלטת של המדינה לעבריינות פוליטית שמבקשת לטרפד כל התקדמות מדינית על ידי קביעת עובדות בשטח.
אותה מדינה, הממהרת כל כך להפגין שרירים מול האוכלוסיות המוחלשות ביותר בקרבה, דוגמת תושבי שכונת כפר שלם ותושביה הערבים של יפו, ולפנותם לרחוב בהינף יד, מתגמלת ביד רחבה את המתנחלים על פלישות בלתי חוקיות לאדמות לא להם, הנמצאות על פי רוב בבעלות פלסטינית פרטית.
ישראל, הדואגת להדגיש בכל הזדמנות את הכאוס והאנרכיה בשטחי הרשות הפלסטינית, לא זו בלבד שאינה מצליחה לאכוף את חוקיה על פורעי החוק הללו אלא שהיא מלמדת אותם פעם אחר פעם כי העבריינות משתלמת, ובגדול. והמתנחלים, תלמידים מצטיינים שכמותם, יודעים היטב כיצד לתמרן את הממשלה כרצונם על ידי שליטה מדוייקת בגובה הלהבות, שיכולות להתפרץ כמו בעמונה או לדעוך כמו במבוא חורון.
מי שעוקב אחר כותרות העיתונים עשוי לקבל לאחרונה את הרושם שאי-שם, בחדרי חדרים, בין פגישותיה החשאיות של לבני עם אבו עלא לבין פגישותיו המוצנעות של אולמרט עם אבו מאזן, חלה התקדמות כלשהי. לוחשים על אוזנינו שסוגיית ירושלים כבר על השולחן, מספרים לנו שטיוטת הסכם אפשרית עוד במהלך שנת 2008. אפשר להאמין ללבני שכוונותיה בעניין זה כנות, כמו שאפשר גם להניח כי ראש הממשלה מעוניין בהישג מדיני משמעותי כלשהו כדי לחפות ולו במעט על כהונה כושלת ועגומה. אבל לא ייתכן שמי מהם מאמין באמת ובתמים שהדבר אפשרי במקביל להרחבת ההתנחלויות. אחרי הכל, נאיביות איננה אחת מתכונותיהם של הפוליטיקאים הישראלים.
על כן הגיע הזמן שממשלת ישראל תחליט אם ברצונה להמשיך לשמש כאחת מאבני המשחק של המתנחלים, או להיות מדינת חוק הלוקחת אחריות על גורלה. בפראפרזה על מסכת אבות, הקובעת כי "בן 60 לזקנה"; לקראת חגיגות עצמאותה אפשר לאחל לישראל: "בת 60 - לפיכחון".
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
