טביעת אצבעות

אל גלריית הגברים הרגישים המאכלסים לאחרונה את סדרות המקור הצטרף אמש בחור חדש – יהלי אמריליו (מיכאל אלוני), עורך דין מבריק ומצודד, שבגיל 25 כבר מצטרף כשותף למשרד המצליח של אבא. יהלי זה הוא אחד מגיבורי הסדרה "על קצות האצבעות" שעלתה אתמול לשידור ב“קשת”, והוא מלווה את הפרק בקריינות דרמטית שמזכירה "פילם נואר" דה לה שמאטע משנות ה-50. גם שם, כזכור, גוללו הגיבורים ב-voice over את פרשת הסתבכותם הגורלית באירוע ששינה את חייהם.

קשה להאמין שמי שהגה את הדבר הזה (יונתן קוניאק, תמי שם טוב ודורית בר אור) התכוון ברצינות, אבל הנה כך זה ממשיך: דנה עדיני מגלמת בלרינה המלוהקת לתפקיד המוביל ב"אגם (קראתם נכון) הברבורים". יוסף סוויד הוא החבר שלה, וגם הנסיך לעתיד בהפקה המיועדת. דורית בר אור היא "פאם פאטאל" מירוחם, שמסתובבת רוב הזמן, נשבע לכם, עם סיר קוסקוס ביד, וארנון צדוק הוא אסיר מסוכן שעל מנת להבהיר זאת, התאורה בסצנות בית הכלא בכיכובו נעשית מאיימת במיוחד.

חוץ מזה, יש פה אמא מהגיהינום, שדוחפת את בתה (אנה זאקין) בכוח לקריירה של דוגמנות. היא מעין האמא החורגת מאגדת "סינדרלה", שהיתה נשואה פעם לאביה של עדיני בסדרה, שנפטר בינתיים, וכדי שנבין שהיא מכשפה של ממש דאג מישהו לאפר אותה כמו ג'ואן קרופורד אחרי תאונת דרכים.

ג'ורג' עובדיה קם לתחיה

מה שמזכיר. העורך הדין היפיוף פוגע בשוגג במכוניתו בבלרינה (בפרק הבא יתברר שהיא נותרה משותקת ממותניה ומטה), ונס מהמקום. מכאן והלאה יתפתחו שלל דרמות שיעמידו, זה מול זה, את עולם הפשע והזוהר, וישלבו בין אשמה אפלה לרומנטיקה מתקתקה. אבל יותר מאשר מזכיר הפרק הפותח את הז'אנר הקולנועי הנ"ל, ניכרים בו מאפייניה של המלודרמה מבית היוצר של ג'ורג' עובדיה המנוח, שאף בה נכרכו סיטואציות שהתבססו על נכות, יתמות, מאסר, ושאר מכות גורל, כמו גם מאגר צפוי של נבלים וקורבנות תמימים – לב לבו של הז'אנר. אך בעוד העשייה המלודרמטית של עובדיה נבעה מהקשר תרבותי מנומק (סוחטי הדמעות ממצרים, טורקיה והודו) – זו של "על קצות האצבעות" מתקשה למצוא את האיזון הנכון בין הדבר האמיתי לפרודיה עליו נוסח "אלביס רוזנטל והאישה המסתורית".

אז כן, לא כל סדרת דרמה צריכה להיות "תמונות מחיי נישואים", אבל גם מרומנטיקה בגרוש מותר לדרוש סטנדרטים מינימליים. מותר גם לתבוע תחושה של זמן ומקום, שנרגיש שהיא מתרחשת כאן ועכשיו, בישראל, ולא באיזו מין פנטזיה סנטימנטלית, שמצולמת כמו פרסומת לגבינה לבנה ומלווה במוזיקה מעולם הסרט האפל ובדיאלוגים מגוחכים.

היכונו, אם כך, לשלל הטוקבקים מטעם שיטענו שפה יושב מישהו שאינו מבין דבר וחצי דבר בטלוויזיה, אבל התאונה האמיתית שהתרחשה אמש בסלון שלי לא היתה זו שבה נפגעה הדמות שמשחקת עדיני.