האם התקשורת יכולה להפחית את כמות המתאבדים?
כמות המתאבדים השנתית בישראל זהה לזו של הרוגי תאונות הדרכים, אבל הסיקור התקשורתי שהם מקבלים אפסי. בני משפחות המתאבדים מנסים עכשיו להביא לשינוי: הפחד שהפרסום התקשורתי יגרור התאבדויות נוספות, הם טוענים, מיותר. רק דיבור על הנושא בתקשורת ובבתי הספר יגביר את המודעות לאלטרנטיבות ויציל חיים
מנתונים שהציגה העמותה עולה כי בכל שנה מתבצעים בישראל קרוב ל4,000- ניסיונות התאבדות, מתוכם כ15- אחוז מסתיימים במוות. מתוך 500-400 מקרי התאבדות בשנה - נתון הזהה להיקף ההרוגים בתאונות הדרכים 90-70 - מהמקרים מבוצעים על ידי צעירים עד גיל .24 "הייתי אמנם בטיפול פרטני, אבל זה לא מחליף את הקשר עם בני משפחה שקרה להם אסון דומה," אומר איתן גולדברג, יו"ר העמותה. לפני 13 שנים וחצי התאבדה בתו, גליה, בגיל .17 "הרגשתי אז שאני לבד. בלי אנשים שאוכל להחליף איתם דעות, אחים לצרה. אחרי שנתיים וחצי הגענו למרכז לעזרה עצמית, שם התארגנה קבוצה ראשונית של שתי משפחות שרצו לשתף אחרים."
כיום העמותה פועלת באמצעות קו פתוח ופורום באינטרנט, "ואנחנו מתכננים גם תוכנית אב לצמצום תופעת ההתאבדויות על ידי פעילות בתקשורת, בבתי ספר ובמכלול האזרחי," מוסיף גולדברג. "צריכים לכתוב עקרונות כדי לתקצב אותה. כרגע יש לנו תקציב רק עבור כתיבת התוכנית, שכבר הוגשה למשרד הבריאות, שאמור להוביל אותה. משרד הרווחה בשיתוף עם הביטוח הלאומי יוצר היום גם פיילוט שעוסק לראשונה בעזרה למשפחות שיקיריהן התאבדו או ניסו להתאבד. לא מדובר בהמצאת הגלגל, אלא בריכוז כל הכוחות הקיימים לארגון אחד. אנחנו מקווים שבעזרת הפרויקט נוכל לעזור לכל משפחה בארץ במקרה של התאבדות או ניסיון אובדני, דבר שלא היה קיים עד היום. בשני המישורים פרצנו מחסום."
המחסום אולי נפרץ, אבל אנשי העמותה סבורים שמדובר עדיין בתופעה לא מספיק מדוברת - דיבור שיכול לעזור בצמצום מקרי ההתאבדות. במקרים שבהם מדברים על התופעה, אומרים שם, זה נעשה באופן לא רגיש.
האם שיח תקשורתי יקטין או יגדיל את מספר המתאבדים? (אינדקס אופן)
"באופן מדהים התקשורת, שעטה על כל כישלון בכל תחום שהוא, לא מדברת על הכישלון הזה," אומר אדרת. "דומייה. אין ציוץ. למה? בבתי הספר לא מדברים על התאבדויות, וכתוצאה מכך הנושא מושתק ומוחבא מתחת לשטיח, ובני נוער צריכים לדבר על זה לבד. מפחדים לגעת בנושא כי יהיה גל התאבדויות, אבל אם אתה לא מדבר, איזו אלטרנטיבה אתה מציב בפני בני נוער? איך הם יבינו שזה אסור ושחייבים ללכת ליועץ או לקרוב או למורה, שתמיד יש פתרון אחר"?
נושא מתחת לשמיכה
בעלה של אווה פנצר ממושב שילת התאבד לפני ארבע שנים וחצי, בגיל ,55 עקב דיכאון שלא טופל כראוי".זה היה משבר תעסוקתי וחברתי של אמצע החיים," מספרת פנצר. "אחרי ההתאבדות חיפשתי דרכים להתמודד עם השבר האדיר הזה והגעתי לקבוצת התמיכה של העמותה. זה אחד הדברים שעזרו לי יותר מכל."
לאחר שנה בקבוצה, כשהרגישה שהיא "יכולה לעמוד על הרגליים," כדבריה, החלה פנצר לרכז את קבוצות התמיכה בעמותה" .ידעתי שאני צריכה לעשות כל מה שאני יכולה כדי להגדיל את המודעות לדבר הבלתי נתפס הזה. יש גם סטיגמה שצריך להתמודד איתה. אנשים לא יודעים איך לאכול אותך אחרי שזה קרה לך. במידה מסוימת את מרגישה מואשמת בגלל שהמוות הזה כל כך לא מדובר."
מה השוני בהתמודדות הסביבה עם מוות כתוצאה מהתאבדות?
"ברגע שאני אומרת שאני אלמנה אנשים יודעים ללבוש פנים נכונות, אבל כשאני מוסיפה שאיבדתי את האיש שלי בהתאבדות, אני מרגישה מין שינוי. לא יודעים איך להמשיך את הדיאלוג. זה מאוד מאיים ואין מספיק מידע ולאנשים קשה להתמודד עם המחשבה שמישהו יכול לעשות את זה. הם מנסים להרחיק את זה מעצמם, בשיטת 'לי זה לא יקרה."'
חיזוק לדברים אלה של פנצר אפשר למצוא בעובדה שהיא מתקשה להקים קבוצות נוספות, מעבר לחמש שאותן היא מרכזת. "אנחנו לא מצליחים לפתוח מספיק קבוצות בשנה כי אין מספיק מודעות להגיע אלינו. בגלל זה אנשים ממתינים לקבוצה במשך שנה. זה מתסכל. הרבה פעמים כשמישהו כבר יודע על הקבוצה, הוא חושש להצטרף בגלל הסטיגמה. הנושא הזה שלנו נמצא היום מתחת לשמיכה, כמו שלפני הרבה שנים לא דיברו על סרטן."
גם מספר חברי העמותה מבטא את החשש להצטרף. "יש בעמותה רק כמה עשרות חברים," מודה אדרת. "הרוב לא רוצים להזדהות, ואנשים שמגיעים לקבוצות התמיכה לא מצטרפים כחברים פעילים. זה חלק מהבעיה."
דיווחים מקוממים
"במשך כמה שנים הייתי בטוח שהתמודדתי והמשכתי בחיי, עד שבשלב מסוים התעורר אצלי צורך לדבר על זה וגיליתי פורום ב'תפוז' שהתחלתי לכתוב בו," אומר ניר בן-צבי, שאחותו התאבדה לפני כ11- שנה, בגיל .22 בארבע השנים האחרונות הוא מנהל את הפורום "אנשים שיקיריהם התאבדו," ונושא מניעת ההתאבדויות בוער בו. "כל מקרה שמדווח ומסופר מרתיח את דמי. אני חי בידיעה שהרבה מהמקרים אפשר היה למנוע."
מה לא בסדר בסיקור התקשורתי?
"התחושה שאני מקבל היא שמסקרים מקרי התאבדות על פי הרייטינג הצהוב. אם יש מקרה התאבדות מעניין שיעשה כותרת טובה בעיתון הוא יזכה לפרסום, ואם לא, הוא יידחק לעמודים האחרונים במקרה הטוב. לפני שבועיים, לדוגמה, התאבדה נערה בת 14 בזכרון יעקב. אבל הפרסומים עסקו בתביעה של זק"א והחברה קדישא למנוע מהמשפחה לשרוף את הגופה. על בנאדם מהיישוב שהתאבד לא יכתבו, למרות שהיקף התופעה דומה להרוגי תאונות הדרכים. הרי מספיק שהעיתונות ורשתות השידור יפעילו מונה של כמה התאבדו בשנה, וזה יביא למודעות הציבור לטיפול בעניין."
גולדברג מצביע על בעיה אחרת בסיקור התקשורתי. "לפעמים במקרי התאבדות התקשורת נכנסת לבית המשפחה ומתארת אותה בפרטי פרטים," הוא אומר".מאדירים את המתאבד. אני רואה את זה ומתקומם. ממש חש זעם. לפני שנתיים התאבד נער באזור המרכז, האמא עוד לא קברה אותו ובצהריים כבר ראיינו אותה. לא חשוב שהיא הסכימה להתראיין - אלה קודים שאסור לחצות. מצד שני, אי פרסום התופעה קבר את הנושא ואי ידיעת התופעה מקנה פחד מאגי ממנה."
כשאני מציינת שנראה שבכל מקרה התקשורת תצא בעייתית, משיב בן-צבי: "התקשורת היא כוח עצום להנעת דברים מול השלטון. אנחנו לא מאשימים אלא רוצים לגייס אותה לטובתנו. אני יכול להבין למה לא מתפרסמת ידיעה כל יום. יש חשש גדול מאוד מדיבור על הנושא. יש אנשים שלדעתם הדיבור יגרום למקרים נוספים."
"אבל כשמדברים על זה אפשר לזהות סימנים מקדימים ומצוקה לפני ההתאבדות," טוען גולדברג. "אפשר להציל חלק מהמקרים. בערב שגליה התאבדה, היא נתנה כמה חפצים לאחיות שלה. אם זה היה מדליק לי נורות אדומות, אולי היא הייתה בחיים. גם זה תפקיד העיתונות, אבל לא רק. אם הורים יידעו שמדובר בקרוב למאה צעירים בשנה, הם יסתכלו אחרת על הנושא. אותו הדבר במערכת החינוך. כשהנושא יהיה בתקשורת, המערכות יתפקדו כמו שצריך ובלי פאניקה. גם מאיידס בתחילת הדרך היה פחד, אבל היום אנשים נזהרים, מודעים ולא מנדים. יש סטיגמה סביב התאבדות. חלק מהאנשים כמעט נידו אותי כי אולי עשיתי משהו לבת שלי. הסטיגמה כל כך מושרשת, שנוצר פחד אימים. אני חושב שאם מדברים בצורה מושכלת וטובה, אפשר לצמצם את הפחד מהתופעה ולהציל אנשים. בצה"ל, למשל, דיברו על זה בשנתיים האחרונות, מרמת החייל הפשוט עד למפקדים בכירים, וצימצמו את התופעה משמעותית. יש מאחורי הדברים תוצאות שיגבו אותם."
בני המשפחה בסיכון
מיעוט הסיקור התקשורתי, טוען אדרת, מתבטא גם בבתי הספר, הממעטים לטפל בנושא. "במשך שנים הייתה מדיניות לא מוצהרת שלא עוסקים בזה," הוא אומר, "אבל בשנתיים האחרונות שפ"י, השירות הפסיכולוגי הייעוצי של משרד החינוך, הנחה לדבר על הנושא וסייע לנו להכשיר עשרה בני משפחה שילכו לבתי ספר כדי להעביר מסרים. אבל אף בית ספר לא מזמין אותנו ושפ"י לא יכול לחייב אותם לעשות את זה. זה גוף ייעוצי שיכול רק להמליץ. הפחד פשוט מדהים וגורף."
ומה התקשורת יכולה לעשות?
"לחשוף את זה. לדון בזה וליצור לחץ על מערכת החינוך. אם מאה צעירים מתאבדים בשנה, ודאי יש למערכת החינוך משהו לעשות. דוגמה חיובית היא הירידה הדרסטית במספר המתאבדים בצבא 30 - אחוז. אנחנו מקווים שהמגמה תישאר עקבית, וזה קרה כשהתחילו להתייחס אחרת לנושא. אבל התקשורת צריכה להיות אקטיבית בעניין, יש אפשרות להציל חיים רבים. במשך שנים הגישו תוכניות מניעה בארץ ולא עשו איתן דבר."
אדרת מדגיש כי אחת מקבוצות הסיכון הגדולות להתאבדות היא החברים ובני המשפחה של המתאבד. "זה נתון שכל המחקרים מראים. זה מעגל קסמים: המשפחה מתביישת ולא מדברת או הולכת לטיפול, אז איך הם ייצאו מזה? זו קבוצת סיכון נוראית. איפשהו המתאבד הראה שהתאבדות היא אפשרית, וכמות המחשבות על התאבדות בקרב המשפחה גדולה יותר מבכל קבוצה אחרת."
"כשמסקרים התאבדויות, מדובר באלו הסנסציוניות - של מפורסמים או בני נוער. מה שיותר מעניין תקשורתית. כך מתקבלת תמונה לא מאוזנת," מסבירה סנדרין בורשטיין, פסיכולוגית בעמותה. "נער שמתאבד לא עושה את זה בגלל ציונים גרועים כמו שכתוב בכותרת, אלא בגלל קשיים והזנחה בטיפול, אבל התקשורת לא נותנת תמונה מאוזנת של מה באמת נמצא ברקע. נשארות רק הכותרות היותר אטרקטיביות מבחינה עיתונאית. בהרבה מדינות בעולם ואפילו בארץ יש הוראות לסיקור נכון כדי למנוע תופעת הדבקה וסיכון של חיקוי."
בין ההמלצות בורשטיין מציינת את ההימנעות מהצגה סנסציונית: "לא לשים את זה בעמוד הראשי של העיתון אלא בעמודים הפנימיים, ולא לעשות רומנטיזציה של האדם אלא לתת תמונה יותר מאוזנת. בנוסף צריך לדבר על גורמי סיכון וסימני אזהרה ולתת מידע על דרכי מניעה, קווי חירום ומקורות עזרה בקהילה. תמיד יש אלטרנטיבות להתאבדות, וגם הן צריכות להופיע."
"למועצת העיתונות הגיעו כמה פניות בעניין והדברים הוצגו בזמנו לפני מליאת המועצה על ידי פרופ' ישראל אורבך מאוניברסיטת בר אילן וד"ר יצחק קדמן," מגיב אבי וינברג, מזכ"ל מועצת העיתונות, לטענות כלפי התקשורת. "בעקבות פניות נוספות בעניין המליצה ועדת המועצה בשנה שעברה להוסיף לתקנון האתיקה סעיף הקובע כי בדיווח על התאבדויות יש לגלות רגישות וזהירות, ובדרך כלל ראוי להימנע מפרסום פרטים על שיטת ההתאבדות. ההליך הפורמלי של הוספת הסעיף לתקנון האתיקה העיתונאית עדיין לא נעשה מסיבות טכניות, אבל מסקנות הוועדה הופצו בין החברים, בהם עורכי כלי התקשורת? ."
- קו פתוח לבני משפחה שיקיריהם התאבדו, עמותת "בשביל החיים"
טל': 9640222 - 03.
לפנייה לכתב/ת 
