פרענק לא מגולח

1. פורים 1998.

בית כנסת רפורמי בניו-יורק בזמן קריאת מגילת אסתר. בת זוגי דאז - ג'ואיש פרינסס עם כל הגינונים הנלווים לתואר -  יושבת לצדי ואוחזת בידי. כששם המן מוזכר היא מקרבת את שפתיה הוורודות ומנשקת את לחיי.

שאר המתפללים מתופפים קלות על השולחן. הילדים המחופשים בתחפושות יקרות ומגוונות מרעישים חלושות ברעשני פלסטיק קטנים. מדי פעם אביה של הפרינססה, איש עסקים שעשה את הונו הרב בתחום הנדל"ן, מרים את עיניו מהמגילה, מביט בבתו המסוקסת הנמרחת על פרענק לא מגולח ונד בראשו בחוסר נחת. לא חתן כזה ייעד לעצמו.

שוב שם המן מוזכר. שוב הפרינססה מקרבת את שפתיה ומצמידה נשיקה על הלחי שלי. המבוגרים מתופפים קלות על השולחן. הילדים מרעישים חלושות ברעשני פלסטיק קטנים. אפשר לומר שפרט לאביה חסר הסיפוק של הנסיכה המרדנית, האווירה בבית הכנסת המפואר נעימה ומחויכת, אם כי מעט משועממת.

2. פורים 1999.

בית כנסת ספרדי בשכונת נווה קוצנים בזמן קריאת מגילת אסתר. הג'ואיש פרינסס, שהגיעה איתי לביקור מולדת, יושבת למעלה, בעזרת הנשים. נראית שונה ולא שייכת. למטה הקהל הגברי הבוגר דרוך מאוד. העיניים מתרוצצות הנה והנה. גם שלי.

כששם המן מוזכר אני ושאר הגברים, ביניהם החזן, יורדים מיד לפזצטה. אנחנו מגנים על ראשנו מסוכריות הזכוכית המוטחות לעברנו מעזרת הנשים, שקוראות קריאות בוז צווחניות. הילדים המחופשים לקאובויים ונינג'ות צופרים בצופרי אוויר. רעש והמולה, אווירה של קרב מסוכן.

הפרינססה, שנתקפת בתחילה בהלם תרבותי מתעשתת אט אט ונכנסת לאווירה. כשהמהומה שוככת, אני ושאר הבוגרים מתרוממים מן הקרקע. החזן ממשיך בקריאת המגילה. כולנו דרוכים כמקודם. שוב שם המן מוזכר, ושוב הסיפור חוזר על עצמו. כולם יורדים לפזצטה, הנשים יורות סוכריות וצורחות בוז, הילדים צופרים בצופרי אוויר. אחד מהם מדליק נפץ ומשליכו. פיצוץ אדיר מחריד את בית הכנסת הקטן הדחוס קהל רב.

כשהמהומה שוככת קמים הגברים מהרצפה, והחזן ממשיך בקריאת המגילה.שוב שם המן מוזכר. אני מרים את עיניי ומבחין בנסיכה שצורחת בוז בקולי קולות וזורקת לעברי סוכריות זכוכית. אחת מהן פוגעת בעיני ופוצעת אותי. בחדר המיון הבנתי בפעם הראשונה בחיי, שאני אוהב את פסח יותר מאשר את פורים.

• דודו בוסי הוא סופר ומנחה סדנאות כתיבה
  

• לכל סיפורי הפעם הראשונה שהבנתי ש...